אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

יונתן יבין : מאחורי הספרים


הכי הייתי רוצה להיות...
יום אחד, כשהייתי כבר גדול, ישבנו כמה חברים והעברנו בינינו שאלה: 'כשהיית ילד, מה רצית להיות כשתהיה גדול, והאם זה קרה?'
זו היתה שאלה על חלומות, וכולם אמרו בצעד שהם לא הגשימו אותם עדיין, כולל אני (זה היה לפני שהפכתי לסופר). למחרת הציע אחד מהם, חברי נבו זיו, שנכתוב יחד ספר על מקצועות. ערכנו רשימה של מקצועות, תיארנו אותם בחרוזים, ולבסוף הוספנו שתי שורות שמספרות גם למה לא כדאי לעסוק במקצוע הזה, כדי ללמד ילדים שלכל דבר יש (לפחות) שני צדדים.

החתול דלעת משנה את הדעת
יום אחד ישבתי בהרצאה משעממת באוניברסיטה, אבל יכול להיות שזו היתה הרצאה מאד מעניינת, ואני פשוט השתעממתי בקלות תמיד. התחלתי לשרבט על דף מין שיר קטן על ילד שאוהב את השמש והדייגים, את העצים והכלבים, כמעט את הכל. אבל את החתולים הוא פשוט לא יכול לסבול. בבית דחפתי את הנייר הזה לאיזו מגרה, וכעבור שנים, כשחיפשתי רעיון לספר הילדים השני, מצאתי אותו. באותה הרצאה חשבתי שהוא יכול להיות ספר שלם בפני עצמו, אבל הזמן עשה את שלו וכעת הבנתי שזו רק התחלה לסיפור. ישבתי וכתבתי את השאר.

אחלה אח
כשנולד אחייני אריאל, הייתה אחותו הבכורה אביגיל קצת לחוצה ממה שעומד לקרות, כי היא היתה הילדה היחידה בבית, ופתאום היא צריכה להתחלק עם אמא ואבא בעוד ילד. היא התנהגה בבגרות מלאה, אבל אני כבר דמיינתי ילדה שמאד נעלבת מלידת אחיה הקטן, ומרגישה שכל תשומת הלב הועברה אליו. פיתחתי את הסיפור בדמיון עד לצעד המוגזם שבו כל המשפחה נוסעת לבית החולים כדי להחליף את התינוק, ואז הילדה מבינה שמשפחה לא מחליפים, ומסיבה טובה.

כשאבא היה עצוב
מבוגרים תמיד מנסים להסתיר מילדים שיש עצב בעולם, ואפשר להזדהות עם זה, אבל אני חושש שלפעמים מסתירים אותו טוב מדי. כשלא מלמדים ילד להתמודד עם עצב, הוא גדל לפחד ולברוח ממנו, וכשהוא נתקל בו, זו ממש תאונה חזיתית. ממה שראיתי, ספרות הילדים לא מנסה להתמודד עם עצב ודכאון, תמיד הילדים בה שמחים ומשחקים, ואם הם עצובים לרגע, אז מייד מתקנים את הבעיה והכל מסתדר. אני החלטתי לדבר על העצב בכנות, כדי לעזור לילדים (ולהורים) להבין שהוא לא כזה נורא.

בשכונה שלנו
כשהייתי קטן לא היו לנו עדיין מחשב ואינטרנט, והיינו בעיקר משחקים בחוץ וקוראים ספרים. היו לנו עשרות משחקים, והשכונה היתה הממלכה שלנו. היינו מסתובבים בחבורות, בלי השגחה של מבוגר, העולם היה מקום הרבה פחות מסוכן. ואולי גם היום הוא לא כזה מסוכן, אבל אני מרגיש שההורים של היום , בני גילי, ויתרו על הרחובות, כדי  להזכיר להם למה זה רעיון רע, בחרתי להזכיר להם את ילדותם במילים וגם באיורים (של נועם נדב).
,