אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

תמי שם טוב : מאחורי הספרים

מהפכת התפוזים של מתי 
מבוסס בחלקו על מה שקרה לי כשהייתי ילדה. עד כיתה ג' לא ידעתי לקרוא ולכתוב. בימים ההם, לא הכירו את המונח ליקוי למידה, ומי שלא הצליח נחשב לעצלן או טיפש. השנתיים הראשונות שלי בבית ספר היו איומות ונוראות, אבל לקראת השנה השלישית שלחו אותי למורה מתקנת. היא גרמה לי לרצות להמציא סיפורים ולכתוב אותם. שמה עברייה גל ואני מאמינה שבזכותה הפכתי לסופרת. היום מכירים את המונח לקות למידה, וגם יודעים גם לאתר את הילדים שסובלים ממנה ולעזור להם. חשוב לי שכולם יידעו שילדים לקויי למידה הם לא טיפשים ולא עצלנים, והם יכולים להתגבר על הבעיה שלהם. תראו אותי, כתיבה וקריאה היו הנקודה הכי חלשה שלי והיום הם הדבר שאני הכי טובה בו. 

רק בשביל מילי 
הספר הראשון שלי, נכתב לגמרי במקרה, כשגרתי בניו יורק. יום אחד, אחרי שנמנמתי קצת ואחרי שקראתי קצת, פתחתי את המחשב וכתבתי: 'קוראים לי יובל, אבל בבית תמיד קראו לי יובלי, בכיתה יובי ורק מילי קראה לי יו יו.' לא היה לי מושג מי זאת מילי ומי זה יובל ולמה היא קוראת לו יו יו. אבל המשכתי: 'הסיפור הזה הוא קצת עלי ובעיקר על בת הדוד שלי, מילי, והוא התרחש בקיץ אחד, כשהייתי כמעט בן שלוש-עשרה ומילי כמעט בת שתיים-עשרה. ' למחרת, המשכתי לכתוב על מילי ויובל, ומצאתי את עצמי שקועה במחשבות על שני ילדים שבורחים לניו יורק כדי למצוא את אבא של מילי ולהזמין אותו למסיבת בר- בת המצווה המשותפת שלהם. לא ידעתי מה יקרה להם בניו יורק. הספר כמו נכתב מעצמו, מפרק לפרק. פתאום הבנתי שאני כותבת ספר לנוער. אחרי שגמרתי לכתוב אותו החלטתי לחזור לארץ. סוף סוף הבנתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה (למרות שכבר הייתי גדולה): לכתוב ספרים לילדים ולנוער. אם זה מה שאת רוצה, את צריכה לשוב הביתה, למקום שמדברים בו עברית, שפת האם שלך, אמרתי לעצמי. אני מאוד מאוד אוהבת את השפה העברית, ועכשיו סיימתי ספר על האיש שחידש אותה, אליעזר בן יהודה. אבל זה כבר סיפור אחר.
 
אני לא גנב
יאנק וולף, גיבור הספר הזה, הוא ילד דמיוני, אבל בית היתומים של יאנוש קורצ'אק הוא מקום אמיתי, שפעל במשך שלושים שנה בוורשה שבפולין, עד שמלחמת העולם השנייה שמה לו סוף נורא. הספר הזה מסתיים כמה חודשים לפני תחילתה של אותה מלחמה ארורה.
כשהייתי ילדה למדתי שיאנוש קורצ'אק היה רופא ילדים וסופר וגם מחנך של יתומים, ושבמלחמת העולם השנייה, כשהנאצים שלחו יהודים למחנות השמדה, הוא בחר ללכת עם היתומים אל מותם במחנה טרבלינקה, למרות שניתנה לו האפשרות להציל את חייו. כשגדלתי קראתי עוד על קורצ'אק, והבנתי שכמוני, רבים אחרים יודעים על סופו ההרואי הנורא, אבל יודעים מעט מאוד על מפעל חייו הנהדר: הקמת בית יתומים שילדים ניהלו, שהיו בו בית משפט של ילדים, עיתון של ילדים, קייטנות קיץ עם אולימפיאדה, ובעיקר יחס של כבוד ואהבה. ילדים בזמן ההוא, בוודאי יתומים עניים, אפילו לא חלמו לזכות בכל הדברים האלה.
במשך שנים רציתי לכתוב ספר על יאנוש קורצ'אק, הגיבור שהקדיש את חייו לילדים ולחינוך כדי שילדים יזכו לכבוד ורגישות, כדי שלא יתייחסו אליהם כאל רכוש, מִטרד נחות, או כאל חיות מחמד שיש לאַלף ביד קשה. קראתי מספריו של קורצ'אק (ספרי חינוך למבוגרים וספרים עלילתיים לילדים) ועוד ספרי עדויות שכתבו חניכים ומדריכים, אנשי חינוך וסופרים. נפגשתי גם עם שני חניכים של קורצ'אק, יצחק בֶּלְפֶר ושלמה נַדֶל, שעזבו את בית היתומים לפני המלחמה ולכן לא נשלחו למחנה ההשמדה עם מאתיים החניכים האחרונים. הם סיפרו באהבה ובגעגועים על קורצ'אק ועל גברת סטפה שניהלה יחד איתו את בית היתומים. הסיפורים שלהם וסיפורים אחרים מבית היתומים, כולל אלה של קורצ'אק עצמו, היוו השראה ובסיס לספר.
וכך למשל, יצחק בלפר – שקיבל מסטפה וקורצ'אק הצעה להשתמש בחנות הקטנה כבסטודיו לציור, קיבל צבעים וגליונות נייר ואף פעם לא נדרש להראות תוצרים – עזר לי מאוד בניסיונותיי לדייק בפרטים שהרכיבו את החיים בבית היתומים; ומהרומן הביוגרפי של פאולינה אפנשלאק 'הדוקטור נשאר' למדתי על קורותיו של הדוקטור בבית החולים ברחוב שליסקה.
בסיפור של יאנק ערבבתי דמיון במציאות. מרבית הפרטים הקשורים למשפטים ולכללים של בית היתומים מופיעים בסיפור כפי שהתקיימו באמת. אבל במציאות את המשאל הראשון ערכו הילדים שלושה חודשים לאחר כניסת הילד החדש לבית היתומים. כדי להתאים את הפרט הזה לקצב העלילה, קיצרתי את זמן המבחן הראשון של יאנק לחודש אחד בלבד.
גם סיפוריו של שלמה נדל – שהיה אחראי על המצלמות בבית היתומים ובבגרותו הפך לצלם – לא מופיעים בספר כפי שקרו באמת. נדל סיפר לי על המצלמה שחלם עליה, מסוג רטינה. בשביל לחסוך כסף לקנייתה הוא היה הולך ברגל לבקר את קרובי המשפחה שלו. הוא גם סיפר לי על ניירות הקופי ששימשו אותו כשנענש בכיתה ונאלץ להעתיק מספר רב של עמודים (קורצ'אק, סיפר נדל, התפעל מהפתרון היצירתי שמצא החניך שלו כדי להתמודד עם העונש). הסיפורים של נדל על המצלמה ועל ניירות הקופי עזרו לי לבנות ליאנק עלילה שמתאימה לזמן ההוא.
את דמותו של יאנק – שהרקע שלו וקורות חייו דומים לאלה של ילדי העניים היהודים בוורשה באותה תקופה – המצאתי. הכנסתי אותו לבית היתומים של קורצ'אק, כדי לנסות להַחיות בעזרתו את המוסד היחיד והמיוחד הזה. ניסיתי לבנות עלילה שאירועיה יהיו דומים לאירועים שהתרחשו בעולם המופלא והאמיתי לגמרי שהתקיים בבית גדול ברחוב קרוֹכְמָאלְנָה 92 בוורשה, ונחשב בעיני מאות דייריו הצעירים, במשך כמעט שלושים שנה, גן עדן לילדים. 
הספר זכה בפרס דףדף לספרות ילדים תשע'ב.