אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
 

יומנה של לוכדת כרישים

כתבה ואיירה
 אורית ברגמן
הוצאת אסיה

סיפור קורותיה של גל, נערה שברחה לאילת, כדי לחפש את אביה, והשתלבה בעבודת הצוללנים במצפה התת- ימי, שם. תוך כדי עבודה, היא לומדת להכיר את בעלי החיים מתחת לפני המים, נקלעת להרפתקאות, מתאהבת, ואף מגלה פרטים על אביה.הספר נכתב ואוייר בעקבות התנסותה של היוצרת בעבודה במצפה התת- ימי,
 פרס דףדף תשע'ג.

 

כריש הלימון

היום לא היתה ישיבת בוקר, במקומה יעקב לקח את כל הצוות לבריכת צבי הים.
״זה לא מוצא חן בעיניי, תראו את הצב הזה.” החלקים הרכים של הצב, סביב הצוואר 
ולאורך הזרועות, היו נגוסים ומדממים. הכרישים התחילו לנשוך, הבריכה היתה קטנה 
וצפופה מדי בשבילם.
״אין ברירה,” אמר יעקב ״חייבים לשחרר אותם חזרה לים עד שהבריכה הגדולה תתוקן.
 פּוֹמְקַנְטוּס, אַרוּטְרוֹן, בואו תעזרו לי.” הם נעלמו לכיוון המחסנים.
התיישבתי על שפת הבריכה. עבר כבר כמעט שבוע מהלילה עם הכרישים,
 אבל איכשהו אני לא מוצאת את הזמן לדבר עם יעקב, 
ומשום מה אני גם לא מצליחה לתפוס אף אחת בבית. לאן הן נעלמו? 
הייתי בטוחה שאמא תשב ותחכה ליד הטלפון, אבל תמיד כשאני מנסה עונה לי הודעה קולית.
 גם ככה קשה לי להגיע לטלפון ציבורי, זה שבבית ספר שדה מקולקל. הן לא דואגות לי?
אלון, נמרוד ויעקב חזרו מהמחסן עם אלונקה מוזרה מוקפת רצועות ואבזמים. 
זאת נראתה לי שיטה משונה לתפוס כרישים, אבל לא העזתי להגיד כלום.
 


יעקב השעין את האלונקה על הבריכה, נכנס למים עם מסכה ושנורקל והתחיל לסגור על כריש הלימון, הכריש התוקפן בחבורה. יעקב טוען שכדי לשחות עם כרישים בבריכה צריך להפגין ביטחון עצמי, משחק כוחות הוא קורא לזה, מי שמרגיש השליט בבריכה רשאי לעשות מה שהוא רוצה. עמדתי שם עם נמרוד ואלון, מתה מפחד, והסתכלתי על הכריש ששחה במעגלים הולכים וקטנים. הלוואי וידעתי איך יעקב שומר ככה על קור רוח, הוא שחה מאחורי הכריש כמו רועה שמבריח כבשה לדיר. אחרי שהבריכה נפרצה, ואני שאבתי מים מהשטיחים, נשבעתי לעולם לא לצאת שוב כזאת פחדנית, ידעתי שאני חייבת לשלוט בעצמי, אבל כשמתחתיך שוחה מפלצת זה לא קל.
״תעמוד לידי, הוא עוד רגע יגיע.” נמרוד דיבר מעל לראש שלי אל אלון, ״תהיה מוכן.” כריש הלימון ניסה להימלט, אבל יעקב כיוון אותו כך שעבר ממש מתחתינו.
״עכ–שיו!” נמרוד נשען מעבר למעקה וניסה לתפוס את הזנב. הוא החליק בין הידיים שלו ופרפר בפראות.
״תפוס אותו כבר,” נמרוד צעק, ״הוא בורח!” אלון לא זז. לקחתי אוויר, וכמו מתוך חלום הושטתי ידיים קדימה ותפסתי את הזנב העבה. המגע שלו הפתיע אותי, מחוספס ויבש כמו צמיג שעמד הרבה זמן בשמש.
״בשלוש נרים! תיזהרי לא להיפצע, אלון מה לעזאזל אתה עושה, עזור לי!” 
הכריש היה יותר כבד ממה ששיערתי. מיד הבנתי שלא נצליח, שהוא יחליק חזרה לבריכה.
 הייתי צריכה לתת לאלון לעשות את זה, בשביל מה נדחפתי לשם. הסתכלתי הצידה, 
רציתי לסמן לאלון שיחליף אותי, אבל לא ראיתי אותו בשום מקום, עכשיו כבר לא היתה לי ברירה.
 משכתי בכל הכוח, אבל הכריש לא זז. מזל שהעור שלו היה כל כך מחוספס, הוא לא החליק לי מהידיים.
 באיטיות מחרידה שלפנו את חצי הגוף התחתון אל האלונקה.
 יכולתי לראות את הראש שלו מכה מצד לצד על דופן הבריכה,
 שתי שורות של שיניים מחודדות התפתלו לעברנו, מחפשות אחיזה.
״בשלוש נוציא את הראש, מוכנה?” לא עניתי, אבל גם לא עזבתי. 
הסתכלתי באימה, הראש נשלף מהמים מתפתל, פונה פעם אלי ופעם אל נמרוד. לא לעזוב, רק לא לעזוב. 
הידיים שלי כאבו מהאחיזה, לא אוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן. אלון צץ מאחורינו ובזריזות של סמוראי שלא האמנתי שיש בו הידק את הרצועה קרוב לראש המשתולל וקיבע את השיניים לאזור פגיעה קטן יותר.
״מהר,” קרא נמרוד, ״לים.” אסור היה לאבד דקה. הרמנו את האלונקה הכבדה, המפרפרת,
 ורצנו את המרחק הקצר לים. על קו החוף נמרוד רופף את האבזמים 
ודחף את הכריש למים. זרימת המים בפה העירה אותו, 
הוא התנער מהאלונקה בפיתול פראי ושחה לעומק. 


״עבודה נקייה!” העיר אלון וסידר את צווארון החולצה שלו שנשארה לבנה.
״אצלנו בשייטת לא היינו נותנים לבחורה לעשות עבודה כזאת.” סינן נמרוד 
״איפה היית כשהוצאנו את הכריש מהבריכה? השתגעת לתת לה לרוץ עם האלונקה לים?!” 
לא האמנתי, זה כל מה שיש לאידיוט הזה להגיד? הפעם לפחות לא שתקתי.
״אולי אצלך בשייטת בחורות הם סוג של צמח, אבל אני באה ממקום שבו בחורות יכולות לעשות הכל.
 אם לא הייתי שם, הכריש היה מחליק לך מהידיים. לפחות תגיד תודה.”
״באמת היית נהדרת פֶּמפֶריסט, לפעמים לדגים קטנים יש אומץ גדול יותר מלכל דגי השונית יחד!” 
שיבח אותי יעקב. ״הוא לא כריש שמוותר בקלות. אני מכיר אותו מאז שהוא היה באורך שלושים סנטימטרים, כמה שהוא גדל, גידלנו כריש למופת.” עמדנו והסתכלנו על הצללית הגמישה נעלמת במרחק. עד שתתוקן הבריכה נצטרך לשחרר את כל הכרישים. ״זה טירוף לשחרר את החיות המפחידות האלו לים!” אמרתי.
״פֶּמפֶריסט, אני מתפלא עלייך,” יעקב נראה מאוכזב, ״אני לא מבין מדוע אנשים שונאים אותם כל כך. בעיניי הכרישים הם חיות מופלאות! יש להן תפקיד חשוב בים, לנקות אותו מדגים חולים ופצועים. לאדם ממוצע יש יותר סיכוי למות מנפילת אגוז קוקוס על הראש מאשר להיטרף על ידי כריש. לא שמעתי אף אחד שמציע לכרות את כל עצי הקוקוס בעולם. אני לא מבין למה בני האדם רודפים דווקא את החיה העתיקה והאצילית הזאת!”
במקלחת בערב ראיתי שהפצע מנשיכת הצב מתחיל להגליד, אולי אני אתן לעבודה כאן עוד הזדמנות, היום לא היה כל כך גרוע.

Loading...