אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk

חדר הפלאות של סבתא מאשה

כתבה: איריס ארגמן

איירה: יעל אלברט

מכללת לוינסקי לחינוך 2020

32 עמוד, מנוקד

 

'יעלי מיהרה לאסוף את הפתקים שהתפזרו

והתעופפו כמו עלי שלכת.

יעלי ניסתה לקרוא מה כתוב בפתקים,

אבל היא לא הבינה אף מילה

כי המילים של סבתא הן מילים סודיות, אפילו שהן כתובות בעברית.

יעלי קוראת למילים האלה 'שפת הסתרים של סבתא מאשה'.

נדמה לה שזאת שפה שרק סבתא מבינה.'

 

יעלי אוהבת לבקר אצל סבתא. אמנם סבתא 'מדברת מעט ולפעמים שותקת המון זמן', ולרוב היא יושבת וכותבת בחדר שלה, אבל ליעלי לא אכפת, כי תמיד יש מה לעשות בבית של סבתא. הנכדה אינה יודעת ששפת הסתרים, הכתובה באותיות עבריות ואף על פי כן אינה מובנת, היא היידיש, השזורה גם בעברית המדוברת בפי סבתא: 'בינתיים תשתי טֵיי ותאכלי קִיכְל' (תשתי תה ותאכלי עוגיה), מציעה סבתא העסוקה ליעלי שכבר מכירה את המילים האלה. הקטנה גם יודעת שבקופסת כלי התפירה של סבתא יש 'מֶצֵיאס' (מציאות), שְׁמוֹנְצֶס ופִיצֶ'פְקֶס (זוטות, חפצים חסרי ערך), ומבינה בחוש מה כוונת המילים הללו. כשיעלי שואלת את סבתא מה היא עושה, סבתא מסבירה שהיא 'רוקמת מילים ושוזרת חרוזים, כמו תמיד [...] מילים מימים רחוקים, מזמנים אחרים', ושהיא 'מהרהרת בזיכרונות' שלה, אוספת מילים וכותבת.

זרוּתם של צלילי השפה, המילים הכתובות שאפשר לפענח אך הן נותרות חסרות פשר, השקט של סבתא וחומת העמימות סביב תשובותיה אלה מהלכים עליה קסם. כדי לחבר את חלקי הפאזל ולהעניק למילים הזרות משמעות יעלי משחילה את פתקי המילים בחוט ארוך. סבתא מבחינה במעשיה של נכדתה ומסבירה בשקט מאופק מהי היידיש בשבילה 'השפה היחידה שבה אני יכולה לכתוב [...] אני כותבת את הילדות שלי בסיפורים ובשירים'. יעלי מרחיבה את השיחה, ומצליחה לשמוע מסבתא המשוררת דברים ברורים, וגם כמה מטפורות שלא הבינה. הכתיבה של סבתא מעוררת ביעלי את הרצון ליצור משהו בעצמה. הידיים של שתיהן נפגשות בקופסת כלי התפירה וסוללות את הדרך לקרבה ולהבנה בשתי הלשונות.

קרבה משפחתית אינה מבטיחה קרבה רגשית; יש ילדים שהקשרים שלהם עם בני משפחה מסתכמים במילות נימוס ובתשובות צפויות לשאלות צפויות לא פחות. לעיתים אלה סבא וסבתא שבאו מנוף אחר, לעיתים קרובים אחרים ששפתם, גילם או אישיותם חוסמים תקשורת פתוחה. יעלי, הנכדה בסיפור, מדגימה את המאמץ להתגבר על הריחוק, להיות נוכחת, לשאול ולעורר שיחה, עד שסבתא והיא מוצאות עניין משותף.    

הכפולה הפנימית הראשונה וגם האחרונה בספר מעוצבות כלקסיקון הכולל מילים שיעלי שומעת מפי סבתא: מילים ביידיש באות גדולה ותרגומיהן לעברית באות קטנה: בּוֹבֶּה, אֵינִיקְל, קֶצֶלֶה, אָה גוּטֶה נָאכְט, שְׁמוֹנְצֶס וכן עוד. עִבְרוּר הכתיב (גוּטֶה במקום גוטע; שְׁלוֹפְן במקום שלאפן) מאפשר לילדים להגות במדויק את המילים ביידיש.

חדר הפלאות של סבתא מאשה  נכתב בהשראת דמותה של המשוררת מאשה שטוקר-פאיוק שחיה בישראל משנות השבעים של המאה הקודמת עד מותה ב- 1988 וכתבה ביידיש בעיקר לילדים. באחרית-דבר מספרת הכותבת איריס ארגמן ששיריה של שטוקר-פאיוק אמנם תורגמו בידי אוריאל אופק ואפרים תלמי, אך לא זכו בהכרה ולא עמדו במבחן הזמן. הספר נכתב ביוזמת המרכז להנחלת היידיש ותרבותה ומכללת לוינסקי לחינוך. 

ספרים מאותו מדף:

עץ הספודילה, מאת יעל מדיני

בית על גלגלים, מאת רעיה בלטמן

העוגות שעשו לי בית ספר, מאת רחל האוספטר

דובי-דוב אצל סבא וסבתא, מאת אלזה הולמלונד מינריק

חולד והגוזל, מאת מרג'ורי ניומן

 

חדר הפלאות של סבתא מאשה מתאים לבני חמש עד שבע.

נירה לוין