אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

ילדי דם ועצם


כתבה: טומי אדיימי

מאנגלית: יעל אכמון

כנרת, זמורה 2020.

553 עמוד, לא מנוקד

 

'את לא יכולה לברוח מזה, זיילי. לא עכשיו.' באבא אוחז בידי. 'זאת הפעם השנייה שהמפלצות האלה לקחו לנו את הבית. היא חייבת להיות האחרונה.'
'באבא?' לא ייאמן כמה שהוא כועס. מאז הפשיטה הוא לא לחש קללה אחת נגד המלוכה. חשבתי שכל רוח הלחימה נטשה אותו.
'כל עוד אין לנו מאגיה, הם לעולם לא יתייחסו אלינו בכבוד. הם צריכים לדעת שאנחנו מסוגלים להחזיר. שאם הם ישרפו את הבתים שלנו, אנחנו נשרוף את שלהם.'


זיילי בת השבע עשרה ואחיה הבכור טזיין חיים עם אביהם בממלכת אורישה, בכפר פסטורלי על חוף הים. עד לפני שנים לא רבות החיים באורישה היו פשוטים ושלווים. בני תמותה מן השורה (קוסידים) ואחרים שהיו בעלי כוחות קסם (מאג'ים) חיו בקהילה מעורבת, ואפילו נישאו אלה לאלה. כך גם במשפחתה של זיילי; אמה הייתה מאג'ית ואביה קוסידי. אבל אז החלו חלק מהמאג'ים לנצל את יכולותיהם לרעה, דרשו והשיגו שררה ומעמד שהפכו לכוח ולנכסים עד שהשניאו את עצמם על יתר הקהילות שבממלכה.
אחת עשרה שנה לפני זמן הסיפור פשטו כוחות המלך סראן על הערים והכפרים באורישה ורצחו את כל המאג'ים, בעלי כוח הקסם, כדי להכרית לנצח את המאגיה. בפשיטה נרצחה גם אמא של זיילי וטזיין. מאז האסון איבד אביהם את הרצון לחיות, ונגרר כצל מיום ליום.
כשהסיפור מתחיל, החיים בכפר נעשים קשים יותר מיום ליום. חייליו של המלך מעלים עוד ועוד את המיסים, ומתאנים בכל דרך לצעירים צאצאי המאג'ים; מפקחים על תנועותיהם, מנצלים אותם בדרכים שונות ומנסים להשפילם בכינויי גנאי – הכול כדי להפחידם ולהניא אותם מכל ניסיון להחזיר את המאגיה.       

צאצאיהם של המאג'ים, כמו זיילי וטזיין, נקראים אובות. השיער הלבן האופייני להם מקשה עליהם להסתיר את זהותם. הם מתאמנים בסתר כדי שיוכלו להגן על עצמם ולהחזיר בבוא העת את כוחות הקסם. זיילי מתקוממת נגד היחס המפלה של חיילי המלך, אבל מנסה לרסן את עצמה ביודעה שהיא ובני משפחתה ישלמו בחייהם אם יתקוממו נגד הדיכוי והמיסים הגבוהים.
יום אחד, כשאין באפשרותם לעמוד במיסים הגבוהים, זיילי וטזיין יוצאים לשוק שבעיר הבירה כדי למכור דג יקר מציאות שאבא העלה בחכתו. המכירה אמנם עלתה יפה, אך זיילי הסתבכה בצרות ביציאה מן השוק. היא נתקלה בנערה מבוהלת שנמלטה מחיילי המלך, ולמרות הסכנה שארבה לשתיהן זיילי עזרה לנערה לחמוק מן העיר. זיילי וטזיין גילו לחרדתם שהנערה אינה אלא הנסיכה אמארי, בתו של המלך סראן, שברחה מהארמון לאחר שראתה את אביה רוצח במו ידיו את חברתה הטובה שנחשדה בכוח קסם. כשחיילי המלך פשטו על הכפר והעלו אותו באש כדי ללכוד את אמארי ואת זיילי, התעשת אביהם של זיילי וטזיין והורה לילדיו ולנסיכה אמארי לצאת למסע שבמהלכו יחדשו את הקשר עם האלים שמהם נובעת המאגיה,יצילו את המאג'ים ויחזירו את כוח המאגיה לעולם. הספר, שהוא הראשון בטרילוגיה, עוסק בשלב הראשון של מסעם של זיילי, טזיין ואמארי בדרכם לתיקון עולמם.

טומי אדיימי (1993), שהחלה לכתוב בגיל חמש, נולדה בארצות הברית להורים שהיגרו מניגריה. אביה היה רופא במולדתם הישנה, אך באמריקה נאלצו ההורים להתפרנס כנהג מונית וכעובדת ניקיון. הם בחרו שלא להנחיל לילדיהם את שפת הקהילה שהשתייכו אליה במולדתם ולא את מורשת הקהילה, כדי שהילדים ייטיבו להשתלב בקלות בחברה האמריקנית. אדיימי סיימה בהצטיינות לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת הרוורד, ועברה לברזיל; שם השתמשה במענק המחקר שזכתה בו ללימודי תרבות ומיתולוגיה של מערב אפריקה. אז גילתה את מורשת הקהילה של אבותיה, קהילת היורובה, קבוצה אתנית הפזורה במדינות מערב אפריקה, בעיקר בניגריה. תרבות היורובה והמיתולוגיה שלה הגיעו עם ספינות העבדים מאפריקה לעולם החדש, ספגו רכיבים של הפולקלור המקומי והתפשטו בין היתר בברזיל, בקובה, באיים הקריביים ובאמריקה הלטינית. אלה היו מקורות ההשראה של אדיימי כשכתבה את ילדי דם ועצם.

העלילה המרתקת, המלהיבה של הספר מתרחשת הרחק מהמחוזות של הפנטזיה האירופית-מערבית – בערבות ובג'ונגלים של אפריקה, בין בעלי חיים דמיוניים השואבים מחיות הבר האפריקניות, והיא אפופה בהילת הקסם הבראשיתי של היבשת. הספר נכתב באנגלית, אך כמו יוצרי פנטזיה אחרים אדיימי כוננה מילון שמלווה את הסיפור שלה ושיבצה בטקסט מילים ומושגים מעולמות לשוניים-תרבותיים שונים. חלקם מפורשים בטקסט, למשל: 'אוֹדֶה!' (טיפשה), שהיא מילה ב'יוֹרוּבָּה, שפת המאג'ים שהוצאה מחוץ לחוק'. (השם 'יורובה' הוא שם הקבוצה האתנית המערב-אפריקנית ושם שפתה). דוגמות נוספות - 'קירות האָהֵרֶה' (בקתה העשויה קנים); 'תהיי מוגלה קטנה וטובה' (מילת גנאי). לא מעט מילים וביטויים בסיפור אינם מבוארים; הקורא מזקק לעצמו את משמעותם תוך כדי קריאה, על פי ההקשר, ואט אט הם מתמסדים כחלק מהלשון המשותפת לכותב ולקוראיו, למשל: 'אימון אַגְבּוֹן' רומז לשם של משחק ספורט קבוצתי ויתבהר בהמשך, ו'במהירות של צ'יטָרָה', 'נָמֵרָר שלג' ו'הלביארה הנאמנה שגידלתי מאז שהייתה גורה' רומזים לשמות בעלי חיים שהמתרגמת חידשה תוך הוספת סיומות מומצאות למילים עבריות. הדינמיות של הפענוח הסמנטי היא חלק מכוח המשיכה של העולם הפלאי של הסיפור.

מתחת למהלכי העלילה פועמות תֶמוֹת חברתיות: העצמת הנערות והנשים (זיילי, אמארי, מאמא אגבה) ככוח מניע, מנהיג, אחראי ומוסרי; הַצָפָה והוקעה של שנאה בין-גזעית, כאשר כאן הלבן  מייצג את המוכים והמדוכאים דווקא, המשלבים ידיים ונלחמים על ערכיהם וזכויותיהם; מתח בין-דורי, כשבנים נקרעים בין הרצון לשרת ולרצות את מורשת האבות לבין הצורך להשמיע את קולם האישי.           

ילדי דם ועצם הוא רומן התבגרות מסעיר, מותח, אנושי מאוד, שעלילתו המתרחשת בסביבה פנטסטית לא מוכרת נדחפת אל יעדה בכוחם של ערכים הומניסטיים-חברתיים אוניברסליים.

ספרים מאותו מדף:

מעין הנצח, מאת נאלי באביט

ארץ המבול, מאת מרכוס סג'וויק

הסיפור שאינו נגמר מאת מיכאל אנדה

גבעת ווטרשיפ, מאת ריצ'רד אדמס

רדוול, מאת בריאן ג'ייקס

 

ילדי דם ועצם מתאים לבני אחת עשרה ומעלה.

נירה לוין