אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
ימימה טשרנוביץ-אבידר
 

אני לא עוזב


כתבה: תמי שם-טוב

כנרת, זמורה 2020

263 עמ', לא מנוקד

 

'איצ'ו,' היא אמרה. 'אני חייבת לצאת מכאן.'

'טוב,', אמרתי. אבל איך אני קשור?'

היא הסתכלה עליי במבט מבקש. 'אני לא יכולה לעשות את זה לבד.'

'לא!' עניתי. 'אני לא עוזב.'

היא התחילה לבכות. בכי קטן כזה, חנוק. רק זה היה חסר לי. לא רק שאני לא סובל אותה, אני גם שונא שבוכים, ועוד בגללי.

המקום - ורשה, בירת פולין. הזמן – סוף חורף 1941, כחצי שנה אחרי שהוקם גטו ורשה. איצ'ו בן השש עשרה, חניכו לשעבר של יאנוש קורצ'ק, חי בגטו עם קבוצת צעירים יהודים, בּוּנְדִיסְטִים כמותו (מפלגת הבּוּנְד שהייתה הגדולה ביותר ברחוב היהודי בפולין שללה את הציונות ואת החייאת העברית. בזמן המלחמה פעל הבונד כארגון מחתרת והתנגד באופן פעיל לכיבוש הנאצי). בלילות הוא עסק בהפצת גיליונות העיתון המחתרתי שכתב חברו אנטק. תחילה פקפק איצ'ו 'אם בכלל כדאי להדפיס זוועה כזו, אולי עדיף שלא', אך קיבל את דעתו של אנטק: 'ברור שצריך להדפיס, תמיד עדיף לדעת את האמת. וגם צריך להבין מול מה אנחנו עומדים. רק ככה נוכל אולי להציל חיים.' לילה אחד כשצעד ברחוב חש איצ'ו שמישהו – נער צעיר? - עוקב אחריו. התברר שהעוקב היה נערה – רוזי, גם היא חניכה לשעבר של קורצ'ק, שגילחה את ראשה ולבשה בגדי גבר כדי שתיראה כמו נער פולני לא יהודי, בהתאמה לתעודות המזויפות שהיו בידה. רוזי ניסתה לשכנע את איצ'ו לעזור לה לצאת מגבולות פולין הכבושה: 'אז תחשוב על זה, תחשוב על לעזור לי לברוח לארץ ישראל'. אבל איצ'ו, שבינו לבין רוזי שררה איבה, סירב בתוקף: 'אני בונדיסט! ואם את חושבת שאנחנו דומים לקומוניסטים כי גם אנחנו בעד הפועלים ובעד שוויון, את טועה! אנחנו בעד הפועלים היהודים בפולין. פולין היא הבית שלי, יידיש – השפה שלי, ואני בכלל לא רוצה לעזוב. לא את פולין, לא את ורשה. ולא את הגטו. יש לי פה מה לעשות. אני פה בסוג של... שליחות.' לאחר שהתברר לו שאם יתלווה לרוזי בבריחה מפולין יוכל להבריח לעולם החופשי עדויות על הרצח השיטתי של היהודים – שינה איצ'ו את דעתו ויצא עם רוזי למסע עתיר סכנות, טלטלות ואתגרים נפשיים ופיזיים. איצ'ו השלים עם הפרידה מהארץ שכינה אותה 'הבית שלי', מילא את השליחות שהתחייב לה וחווה על בשרו את דרמת ההעפלה לארץ ישראל. לאורך רוב המסע הייתה לצדו רוזי, והעוינות שפרנסה את המתח ביניהם הפכה לאהבה גדולה.

הציר המרכזי בספרה של תמי שם-טוב הוא סיפור קורותיהם של איצ'ו ורוזי בדרך הארוכה מוורשה לדרום פולין, בזמן חציית הגבול לסלובקיה, בהפלגה בספינת נהר עד מוצא הדנובה לים השחור ובמעברים מנמל עוין אחד למשנהו עד שנחלצו בקושי מהספינה הטובעת, ודרכיהם נפרדו.
אל תוך עלילת הסיפור הסופרת מזרימה עוד ועוד פרטי מידע שיעזרו לקוראים ליצור לעצמם תַצְרֵף של תמונת התקופה: למשל, עובדות על המלחמה ('...על הצבא הגרמני שמתקדם בתוך פולין וכובש עוד ועוד חלקים שבהם שלטה רוסיה, וכל זה כדי לנסות לפלוש לרוסיה עצמה') ועל המצב בגטו (
'אנשים מתו בגטו בכמויות. אפילו ברחובות ראינו גוויות'). הספר מנכיח גילויי אחווה בין נוצרים ליהודים ('מרק טוב מאוד הכנתי,' אמרה הזקנה. 'אפילו נקניק יש בו'), חילוקי דעות בין היהודים לבין עצמם ('אף מפלגה או תנועה יהודיות לא הצטרפו אלינו. הן אפילו גינו את ההתנגדות שלנו') ומעשי בגידה בתוך החברה היהודית ('על אחי הלשינו... ודווקא יהודים הלשינו עליו'). שם-טוב מפזרת בספר רמזים ליחסה של פולין ליהודים בהיסטוריה הרחוקה ('המלך קז'ימייז' השלישי. הוא היה טוב ליהודים, וזה כבר סימן מצוין'), ומאזכרת אירועים מן העולם הגדול שהייתה להם נגיעה ברורה למלחמה (' 'הדיקטטור הגדול!' קרא אחד החיילים הגרמנים ועיניי חשכו. ידעתי שצ'רלי צ'פלין עושה שם צחוק מהיטלר').

אחד מנושאי השיחה בשיחות שניהלו רוזי ואיצ'ו בינם לבין עצמם ועם אחרים היה הדוקטור קורצ'ק, ששניהם היו חניכיו. ברצף העלילה פזורים כבדרך אגב דעותיו ההומניסטיות-מפוכחות של הרופא-פדגוג הגדול ('מה חשבת, שכל היהודים טובים וכל השאר רעים? את לא יודעת שאצל כולם יש גם כאלה וגם כאלה? זה מה שהדוקטור אמר על אנשים'), חלקים מתורת החיים שספגו כשחיו לצדו ('כדי לא להתנפל עליו, נשמתי עמוק והתחלתי לספור. זאת שיטה שהדוקטור לימד אותי כדי להרגיע את העצבים ולא לעשות את מה שהכי טבעי לי: להתחיל מכות'), רמזים על מעמדו של קורצ'ק בפולין שלפני המלחמה ('פעם היא סיפרה לי שלא פספסה אף שידור של תכנית הרדיו 'הדוקטור הזקן' [...] ושכל הילדים בפולין צריכים להגיד לו תודה רבה'), אזכורים לגעגועיהם לקורצ'ק הסופר ('זה הזכיר לי את הדוקטור, שהיה מקריא לנו סיפורים שכתב לפני שהדפיסו אותם בתוך ספר') ואת גאוותם על אורח החיים הייחודי שהנהיג קורצ'ק  בבית היתומים ('בלוח המודעות הייתה רשימת תורים למכות. מי שהתחילו ריב שהוביל למכות, היו צריכים להירשם למועד הפנוי'). ההליכה בנופים שמחוץ לעיר הזכירה לאיצ'ו ולרוזי את הקייטנה בכפר שחניכי בית היתומים יצאו אליה בחודשי הקיץ; הרעב הזכיר להם את כללי הארוחות בבית היתומים ('שלא לבזבז אוכל ולא לקחת יותר ממה שמתכוונים לאכול'); הזיכרונות הקשים מחייהם לפני בית היתומים הזכירו לאיצ'ו מה שהדוקטור סיפר לו על התגלית של פרויד; יש לנפש דרכים להגן על עצמה מפגיעות! קורצ'ק ועוזרתו סטפה וילצ'ינסקה אינם גיבורי הספר, אך אחת ממטרותיה של תמי שם-טוב הייתה להפיח רוח חיים בדמותו של יאנוש קורצ'ק המִטשטשת והולכת בתודעתם של הקוראים הצעירים, שרובם זוכרים את שמו רק מטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

הזרמה רצופה של פרטים ועובדות אל תוך ה'כאן ועכשיו' של העלילה מוסיפה לסיפור רבדים שמעבים אותו ומוסיפים על משמעותו, נוטעים אותו במציאות של זמנו ומעוררים אותו לחיים בדמיונם של הקוראים המתקדמים עם איצ'ו ורוזי במרחב העלילתי. תמי שם-טוב גם בחרה לשלב בסיפור פרשה היסטורית נשכחת: כדי שיעשו את החלק האחרון של מסעם על אוניית מעפילים, הסופרת העלתה את איצ'ו ורוזי על הספינה פֶּנְצ'וֹ – ספינת נהר ישנה ורעועה שהייתה בבעלות ברית הציונים הרוויסיוניסטים והובילה לארץ ישראל כ-500 איש, רובם אנשי בית'ר וחלקם פליטים אמידים שצוידו בדרכונים של פרגוואי וניסו להיחלץ מזרועם הארוכה של הנאצים. שם-טוב חטאה ביודעין לדיוק ההיסטורי; הפנצ'ו עשתה את מסעה על הדנובה ודרך הים השחור אל מזרח הים התיכון ב-1940, שנה לפני זמן הסיפור, אך הסופרת העדיפה לכלול את סיפורה של הספינה בספר שנשען על עובדות היסטוריות מאשר להניח לה לשקוע בתהום הנשייה. גם אחד מהנוסעים האמיתיים של הפנצ'ו שולב בסיפור של איצ''ו ורוזי: אימי ליכטנפלד, שהיה אלוף סלובקיה בהיאבקות וספורטאי מקצועי והוביל פעולות הגנה על שכונות יהודיות, לקח בסיפור את איצ'ו תחת חסותו, ואימן אותו כדי שיוכל להגן על עצמו ועל אחרים מפני אלימות ויפיץ את שיטת הקרב-מגע.  

שם-טוב משתמשת במונחים מן השדה הסמנטי של השואה - 'נודע לי שהניירות הגיעו ליעדם', 'אתה לא יכול להתנהג כמו חבורה של פרטיזנים רעבים', 'נתן לי תיק עם תחתית כפולה' וכיו'ב. הדמויות בסיפור מתבטאות בלשון טבעית שבין הדיבורי ('מאיפה לי לדעת') לגבוה ('קול מתוק ונכלולי') ויודעות גם להתקשט בנוצות פואטיות: 'מעיני הקרח שלה נזרק אליי מבט-סכין', אומר איצ'ו על רוזי, וגם 'העיניים שלה נשפכו אליי כמו ים'.   

באחרית דבר שכותרתה 'למה ואיך כתבתי את אני לא עוזב', תמי שם-טוב מספרת על תחושתה ככותבת לאחר שספרה הקודם לנוער אני לא גנב ראה אור: 'לא יכולתי להשתחרר ממנו. הדמויות לא הניחו לי, ואולי זאת אני שלא הנחתי להן. ידעתי – אני לא יכולה להציל את האנשים האמיתיים: את יאנוש קורצ'ק, את סטפה וילצ'ינסקה ואת הילדים שהלכו אל מותם באוגובסט 1942. אבל מה עם אלו שהמצאתי ובסוף הספר נשארו שם? מה עם איצ'ו? מה עם חנה? ורוזי? החלטתי שהילדים האלה לא מתו בשואה, גם לא נשלחו למחנה השמדה. הם התחבאו, הם ברחו, העיקר: הם שרדו [...] החלטתי להוציא אותם מהדמיון ולכתוב את מה שממנו כל כך חששתי: רומן היסטורי, בדיוני, שמתרחש באירופה במלחמת העולם השנייה, בשואה.'

הבטיחה וקיימה: הסיפור החדש קשור בקשר הדוק לספרה הקודם לנוער של תמי שם-טוב, אני לא גנב, שעלילתו מתרחשת בין כותלי בית היתומים של קורצ'ק וגיבוריו הם חניכי המוסד בשנים שלפני המלחמה. יאנק, גיבור הספר ההוא, היה חברו הקרוב כאח של איצ'ו, גיבור הספר החדש. אך הספר החדש נפלא בזכות עצמו. הוא נרקם ונכתב ביד אמן, ונקרא כרומן לנוער שהוא גם סיפור היסטורי, סיפור הרפתקאות, סיפור התבגרות, ו-כן, גם סיפור שואה; אך זהו בעיקר סיפור אנושי, רחב יריעה ומרגש הנושא על כתפיו תקופה דרמטית, שהולכת ומתרחקת מהישראלים הצעירים אף שהיא עדיין טראומטית לחלק גדול מהבוגרים בישראל.

בהיותה כותבת 'שאוהבת לכתוב בתוך ההיסטוריה מבלי לעוות אותה', כפי שהיא מעידה על עצמה, שם-טוב מוסיפה: 'נפרדתי מרוזי באי הקטן, ועכשיו היא כמו קוראת לי. 'תמי,' היא אומרת, 'אחרי כל מה שעברנו – איך את יכולה להשאיר אותי כאן לבד? והיא צודקת, אני לא יכולה. כמעט שאין לי ברירה אלא לחזור אליה ולכתוב בקולה את ספר ההמשך. אם הייתי יכולה, הייתי מספרת לה שכבר יש לי שם לספר. יקראו לו 'אני לא לבד'.'

בזכות ספריה אלה של תמי שם-טוב, דומה שילדי קורצ'ק, ואולי כל הילדים שחייהם נגזלו מהם בזמן ההוא, קיבלו מחדש את הזכות לחיות, לגדול ולהתבגר.

ספרים מאותו מדף:

ואיך קוראים לך עכשיו, מאת תמי שם-טוב

אמיל וקארל, מאת יעקב גלאטשטיין

ילדה שלא מן העולם הזה, מאת אהרן אפלפלד

מי גנב את השפן הוורוד, מאת ג'ודית קר

סוגיהארה, הסמוראי שסירב לציית, מאת תמר ורטה זהבי

 

אני לא עוזב מתאים לבני אחת עשרה ומעלה.

נירה לוין