אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
מרים ילן שטקליס
 

האמת על מדוזות


כתבה: אלי בנג'מין

מאנגלית: יחיעם פדן

איור העטיפה: אורית ברגמן

323 עמוד, לא מנוקד

 

 'את טָבַעְתְּ.

כששָׂחִית במרילנד.

לפני יומיים.

לא, שום דבר מכל זה לא היה הגיוני. לא באותו הרגע, ולא מאוחר יותר באותו הלילה כשהאדמה שקעה לעבר הכוכבים. ולא למחרת בבוקר כשהיא חזרה והתעטפה בקרני השמש. וזה לא היה הגיוני שהעולם יכול לחזור אל אור השמש. בכל אותו זמן חשבתי שזה בדיוק מה שהסיפור שלנו היה: הסיפור שלנו. אבל מתברר שהיה לך סיפור משלך, ולי היה סיפור אחר. הסיפורים שלנו אולי חפפו לזמן מה – והזמן הזה אפשר להם להיראות כאילו הם אותו הסיפור. אבל הם היו שונים זה מזה.
והמחשבה הזאת גרמה לי להבין: לכל אחד בעולם יש סיפור שונה, כל הזמן. אין מישהו שהוא יחד עם אדם אחר, גם אם נראה לזמן מה שכן [...] והמשמעות היא שהיה זמן שכבר לא היית ולאף אחד על פני האדמה לא היה מושג מזה. רק את, לגמרי לבדך, נעלמת לתוך המים ואף אחד לא תוהה בינתיים מה קרה.
וזה נורא לחשוב על בדידות כל כך בלתי נתפסת.'

סוזי ופראני נפגשו בחוג שחייה כשהיו בנות חמש. סוזי העריצה את הילדה שזה עתה הכירה עוד לפני שפראני הציגה את יכולתה: בזמן שכל הילדות נאחזו בלוחות קלקר וניסו להכניס ראש למים ולבעוט, פראני צללה פנימה וחצתה את הבריכה בשחייה מתחת למים. שנים אחדות אחר כך, כשהילדות למדו יחד באותה כיתה, הן הפכו לצמד בלתי נפרד; החברוּת המופלאה, העמוקה והמתגמלת שלהן הניבה שיחות של גילוי לב, חדווה ותחושת ביטחון. סוזי קראה הרבה, צברה ידע עצום על בעלי חיים ואהבה לספר מה שגילתה ('להורים שלי יש ביטוי שמתאר את מה שאני עושה – דיבור-בלי-הפסקה, כאילו שזאת מילה אחת'), ופראני הייתה מאזינה נלהבת. כשהמורה שלהן המליצה שיתחברו עם ילדות נוספות סוזי חשבה ש'המורה לא מבינה. היא לא מבינה שיש לנו כל מה שאנחנו צריכות, בדיוק כמו שאנחנו'.    

הקשר ההדוק התחיל להיפרם כששתי הבנות הגיעו לכיתות הגבוהות יותר של בית הספר; פראני לא הסתפקה בחברוּת הבלעדית שקיבעה אותה לשולי החברה. היא נשאבה אל הדמויות שהכתיבו את הדופק החברתי של הכיתה, השתוקקה להשתייך לקבוצת הבנות המובילות, ויום אחד עברה לצד ההוא. העריקה העצימה את המוזרוּת של סוזי ואת הפער בינה לאחרות; היא לא רצתה לאלף את שערה המרדני, לא התעניינה באופנה, ברכילות, במאבקי סטטוס ובהתגוששות הפלרטטנית עם הבנים. 'פעם אהבתי את עצמי כשהייתי בחברתך, ועכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה', כותבת סוזי לפראני בדמיונה. ניסיונותיה המסורבלים לרכוש לעצמה מקום בחבורה הקובעת הגחיכו אותה, והיא חשה 'לא שייכת לשום מקום בעולם.'

בחופשת האביב של כיתה ו חוותה סוזי התעללות מצד חבריה לכיתה, וראתה את פראני עומדת בחיבוק ידיים לצד התוקפים. מוכת עלבון וכעס הגתה סוזי נקמה ארסית בחברתה לשעבר, וביצעה את תוכניתה ביום האחרון של כיתה ו. חודשיים אחר כך, רגע לפני תחילת כיתה ז, פראני, השחיינית המצוינת, מצאה את מותה בטביעה. תחושת אשמה הולמת בסוזי ('הכול נגמר בינינו לא כמו שהיה צריך להיגמר. שום דבר לא צריך להיגמר ככה'). היא מסרבת לקבל את סתמיותו של המוות כפי שביטאה אותה אמה ('לפעמים דברים פשוט קורים'), גוזרת על עצמה אֵלֶם, בוחרת בניתוק ובבדידות, מחפשת סיבות והסברים לאסון ומנסה למצוא מטרה לחייה. זו נקודת הזמן שהסיפור מתחיל בה.  

הבחירה במבנה של נרטיבים מרובים מאפשרת לכותבת אלי בנג'מין לספר שלושה סיפורים בו-זמנית, לסירוגין. הספר נפתח בתיאור הביקור של הכיתה של סוזי במצפה הימי. 'מכל הדברים שלמדתי בשלושת השבועות הראשונים שלי בכיתה ז, דבר אחד הכי בלט בעיניי: כל אחד יכול להפוך לבלתי נראה אם פשוט יהיה בשקט', היא מצהירה בפתח הפרק הראשון, ומה שיקרה מנקודת הזמן הזו והלאה הוא סיפור אחד. הפרק הבא מאותת על הסיפור השני – מה שקרה בעבר, לפני כיתה ז, לפני הטביעה של פראני וההיאלמות של סוזי. הסיפור השלישי, שהוא סיפור פרויקט החקר שהטילה המורה למדעים על הכיתה, מסומן באמצעות ההנחיות לחקר המדעי ששולחת המורה לתלמידים מעת לעת. מידע על מדוזות שסוזי מציפה בו את עצמה כדי למצוא סיבה למותה המיותר של פראני ('מדוזת אירוקנדג'י שהארס שלה הוא מהמסוכנים ביותר בעולם'), ההתכתבות הדמיונית שסוזי מנהלת עם זואולוגים ימיים בעולם והקשר העדין והרגיש שנוצר בינה למורה למדעים ולג'סטין, בן הזוג שלה בשיעורי מדעים – כל אלה מעניקים לסיפור השלישי נפח ומשמעות ומשמשים מעין מראה מטפורית המספקת לילדה המתייסרת נקודת מבט אחרת על עצמה. שלושת הסיפורים נבדלים גם בעיצוב הטיפוגרפי; פרקי אירועי העבר נדפסו אות נטויה, וסיפור המחקר המדעי נדפס בגופן שונה.

המוות והחיים נוכחים בסיפור המטלטל של סוזי כבר בפרק המבוא: 'המורה שלי למדעים אומרת שאם תחיו שמונים שנה הלב שלכם יהלום שלושה מיליארדי פעמים [...] ובכל אותו זמן הלב שלך ממשיך לפעום. הוא עושה מה שהוא צריך לעשות, פעימה אחר פעימה, עד שנרמז לו שהגיע הזמן להפסיק, מה שיכול לקרות כמה דקות מאוחר יותר, ואת אפילו לא יודעת את זה. בגלל שלפעמים לב פועם רק 412 מיליון פעמים בערך. וזה אולי נשמע כמו הרבה פעמים, אבל האמת היא שזה לא מגיע אפילו לשתים-עשרה שנים'.

שלושת הסיפורים משלימים ומדייקים ומאירים זה את זה, ויחד הם יוצרים תמונה אחת, רחבה, מורכבת ומרובדת של חיי נערה על סף גיל ההתבגרות. לאחר שהיא חווה שברון לב, סוזי מתעמתת עם עצמה ועם דמויות משמעותיות סביבה ומצליחה למצוא את המצפן הפנימי שלה ולעמוד על רגליה, מפוכחת וחזקה. ההתבוננות המדוקדקת במדוזות, ההתפעלות משרידותן, מיכולותיהן ומהכוח הטמון בהן ('מדוזות הן שורדות מקצועיות') מובילה את סוזי להבין משהו על כוחותיה שלה: 'וזאת האמת על מדוזות [...] כל מה שהן יכולות לעשות הוא להיסחף הלאה והלאה, בלי שום מודעות. בני אנוש הם אולי דיירים חדשים בכוכב הלכת שלנו. אולי אנחנו שבריריים מאוד, אבל אנחנו גם היחידים שיכולים להחליט להשתנות.'

אלי בנג'מין היא סופרת אמריקנית הכותבת לבני נוער. בראיונות היא מספרת שכתבה את הספר  לאחר שנכשלה בכתיבת ספר על מדוזות למבוגרים. האמת על מדוזות הופיע ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימז ב-2015, והיה מועמד לפרס הלאומי לספרות לקוראים צעירים (National Book Award for Young People's Literature). הספר זכה לתשומת לב גם בזכות הפוטנציאל הטמון בו לעורר עניין במדע אצל בני נוער ולעודד אותם לבחור בקריירה בתחומי המדע, הטכנולוגיה, ההנדסה והמתמטיקה.   

ספרים מאותו מדף:

החיים חלקי 7, מאת הולי גולדברג סלואן

יומנה של לוכדת כרישים, מאת אורית ברגמן

ממלכת טרביתיה, מאת קתרין פטרסון

שני ירחים, מאת שרון קריץ'

הקומדיה האנושית, מאת ויליאם סרויאן

 

האמת על מדוזות מתאים לבני אחת עשרה ומעלה, ולהורים.

נירה לוין