אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

מומו


כתב: מיכאל אנדה

מגרמנית: חנה לבנת

זמורה-ביתן 20202

285 עמוד, לא מנוקד

 

'באותו רגע נסיעה שם מכונית הדורה בצבע אפור כאפר, ועצרה בדיוק לפני המספרה של אדון פוזי. אדון אפור יצא ממנה ונכנס למספרה. הוא הניח את תיק המסמכים שלו, האפור כעופרת, על השולחן שלפני המראה, תלה את המגבעת העגולה הנוקשה שלו על הקולב, התיישב על כיסא הלקוחות, הוציא מהתיק את הפנקס שלו והתחיל לעלעל בו תוך כדי עישון הסיגר האפור הקטן שלו.

אדון פוזי סגר את דלת המספרה, כי הרגיש כאילו נעשה פתאום קר באופן יוצא דופן בחדר הקטן.

'במה אוכל לשרת אותך?' הוא שאל במבוכה. 'גילוח או תספורת?'

'לא זה ולא זה,' אמר האדון האפור בלי לחייך, וקולו נשמע מוזר ושטוח, אפור כאפר. 'אני בא מבנק-החיסכון-בזמן. אני סוכן מספר QYX/384/b. אנחנו מבינים שהאדון מעוניין לפתוח אצלנו חשבון חיסכון'.'


בקצה העיר, בחורבות אמפיתיאטרון עתיק, חיה ילדה קטנה. 'ראשה היה עטור תלתלי פרא שחורים כפחם [...] היו לה עיניים יפהפיות גדולות מאוד, אף הן שחורות כפחם'. את בגדיה המוזרים מצאה או קיבלה במתנה. היא חיה שם לגמרי לבדה, ואיש לא ידע מי היא ומנין הופיעה. השמועה על קיומה הביאה לאמפיתיאטרון העתיק אנשים שרצו לעזור לה. 'מאז  שאני יכולה לזכור את עצמי, כבר הייתי פה בעולם,' הסבירה הילדה הקטנה, הוסיפה שהיא עצמה בחרה את שְמָהּ
מוֹמוֹ - ושאין לה איש בעולם. לבסוף ביקשה: 'אולי תוכלו בכל זאת לתת לי פשוט לחיות כאן?'
כך נשארה מומו לגור בחדרון אבן קטן שהאנשים הטובים ניקו וסידרו במיוחד בשבילה. 'אחד מהם שהיה בנאי אפילו התקין לה כיריים קטנות מאבן [...] נגר זקן בנה שולחן קטן ושני כיסאות מכמה קרשים של ארגזים. לבסוף הביאו הנשים מיטת ברזל מעוטרת בפיתוחים מסולסלים [...] ונוסף על כך מזרן שהיה קרוע רק בכמה מקומות ושתי שמיכות'. בעקבות האנשים באו ילדיהם, ו'כך החלה הידידות בין מומו הקטנה ובין האנשים שגרו בסביבה'.

עם הזמן התברר שתושבי העיר היו זקוקים למומו כשם שהיא הייתה זקוקה להם; 'הדבר שמומו הקטנה הייתה מסוגלת לעשות טוב יותר מכל אחד אחר היה זה: להקשיב [...] להקשיב באמת יכולים רק אנשים מעטים מאוד. והאופן שבו ידעה מומו להקשיב היה לגמרי יוצא דופן [...] ובערבים כאלה נדמה היה כאילו היא יושבת בתוך אפרכסת של אוזן ענקית, המאזינה לעולם הכוכבים.'
מומו ידעה להקשיב בסבלנות, ברגישות, 'בכל תשומת הלב וההשתתפות'. ילדים באו לעיי החורבות כדי לשחק עם מומו, מפני שרק איתה המשחקים הפכו להרפתקאות מסעירות. מבוגרים באו לפגוש את מומו כדי ליישב סכסוכים. תחילה הם היו 'שותקים ועוינים [...] והיא פשוט חיכתה לראות מה יקרה. יש דברים שדורשים זמן
וזמן היה הדבר היחיד שמומו הייתה עשירה בו.' והיו גם אחרים: 'וכשמישהו חשב שחייו מוחמצים לחלוטין וחסרי כל משמעות, שאין לו שום חשיבות ואפשר למצוא לו בקלות תחליף כמו סיר שהתקלקל כשאדם כזה הלך לשם וסיפר למומו הקטנה התבהר לו תוך כדי הדיבור עצמו ובאופן מסתורי, שהוא טועה לגמרי, שהוא אחד ויחיד בין כל בני האדם, בדיוק כמו שהוא, ולכן הוא חשוב לעולם דווקא בדרכו הייחודית רק לו.'
החיים השתנו כשהופיעו בעיר האדונים האפורים. רוב בני האדם אינם נותנים את דעתם על הזמן, אך האדונים האפורים הבינו את ערכו 'ממש כפי שעלוקות מבינות באופן הייחודי להן את משמעותו של הדם'. הם פשטו על העיר הגדולה ופלשו לחיי תושביה כדי לגזול את זמנם לצורכיהם. הם זיהו רגעי חולשה אצל הסוחרים, שכנעו אותם לחסוך זמן ולהפקיד את השניוֹת, את הדקוֹת ואת השעות שיַחְסְכוּ בְּבנק הזמן המיוחד של האדונים האפורים. הם הרשימו במספרים האדירים של יחידות הזמן שיצטברו בחשבון הבנק, והבטיחו שבבוא היום יעמוד שפע הזמן החָסוּךְ לרשות החוסכים.

האדונים האפורים הסבירו מהי הדרך הנכונה לחיסכון מזהיר: 'אנחנו יודעים גם שאדוני הולך פעם בשבוע לקולנוע, משתתף פעם בשבוע במקהלה, הולך פעמיים בשבוע לשולחן הקבוע שלך ובשאר הימים נפגש בערב עם חברים או אפילו קורא ספר. בקיצור, אתה מבזבז את הזמן שלך על דברים חסרי תועלת'. הם טענו בתוקף שביקור אצל בני משפחה, טיפול בחיות מחמד, שינה וקשרים חברתיים הם בזבוז זמן מוחלט. לדעתם, יש לנצל כל דקה פנויה להתקדמות במרוץ אל העושר. לתושבים שנעשו חסכנים-בעל-כורחם לא נותר זמן לשחק עם ילדיהם, לטייל, להשקיף מן החלון ולהרהר וליתר הנאות קטנות. גם לא לגילויי חיבה וחמלה, ולהתעניינות בגורל מכריהם. אט אט התעטפה העיר כולה בעשן האפור שהיתמר מן הסיגרים הקטנים של האדונים האפורים, שמחת החיים של תושביה כבתה והלבבות נאטמו. 'בהדרגה עטו הילדים הבעת פנים כמו זו של חוסכים-קטנים-בזמן. זעופים, משועממים ועוינים הם עשו את מה שנדרש מהם. ואם עזבו אותם פעם לנפשם, הם כבר לא זכרו מה הם יכולים לעשות'.

מומו, היחידה שלא נכנעה, נאלצה לברוח מפני האדונים האפורים שרצו לחסלה. בהנחייתו החכמה והאנושית של רב-אומן הוֹרָה המסתורי, בעל המשקפיים-הרואים-כול שהכיר את סוד חוקיות הזמן,  הסכימה מומו הקטנה לסכן את עצמה, מנעה מהאדונים האפורים את אספקת הזמן הגזוּל שבלעדיו לא יכלו להתקיים והחזירה לתושבי העיר את זמנם ואת שמחת החיים שנגזלה.

מומו היא גיבורה ספרותית יוצאת דופן המאופיינת בשניוּת: היא ילדה קטנה, אך בה בעת בת-בלי-גיל וקדמונית; היא חיה בבדידות אך מפעמות בה אנושיות ואהבת אדם; נכסיה הגשמיים זעומים, אך רוחה משקפת את נכסי המין האנושי כולו. איש לא טיפח או לימד אותה, ואף על פי כן אינטואיציה ותבונה עושות אותה למצפן מוסרי-ערכי של חברה שלמה. שְׁמָהּ, המזכיר הגיים ראשונים של תינוק, קושר לדמותה ראשוניוּת ותום, ועם זאת כישוריה הרגשיים מאפשרים לה להמציא נחמה לליבותיהם של באים בימים.

על כתפיה של גיבורה ספרותית זו העמיס מיכאל אנדה את משא הסיפור כולו, ובאמצעותה הוא משמיע ביקורת נוקבת על החברה המודרנית, המקדשת צריכה ודוחפת לתחרות ולהישגיות תוך פגיעה אנושה בערכי משפחה וחברה. מומו וחבריה הנאבקים באדונים האפורים דמויי האנדרואידים מבקשים להזכיר לנו, הקוראים, את האנושיות שהייתה בנו על אף חולשותינו וחסרונותינו, ואת היכולת לאהוב את עצמנו גם אם אנו בוחרים להישאר מחוץ למרוץ. הספר מומו הוא אלגוריה פנטסטית, המזמנת התבוננות מוסרית במשטרים ובמבנים חברתיים שמאפשרים למיעוט כוחני ומתוחכם של בעלי עניין להשליט מנגנון של ניצול על הרוב השקט, ומעוררת חשיבה על פוטנציאל המאבק שעשוי להחזיר לרוב את השליטה בחייו. מלבד נושאים אלה עוסק הספר גם במרקם הקשרים בתוך חֶברה ובמהותה של חברוּת, בהורוּת, ובבחירה החופשית הנתונה לכל אדם.

שיחותיה של מומו עם חבריה הקרובים - כולם אנשים פשוטים, חלקם מתחתית הסולם החברתי -  מציעות לקוראים להתוודע לתפיסות שונות של החיים. הזקן בחבריה של מומו, בֶּפּוֹ מטאטא הרחובות, שיתף את מומו ב'מחשבות גדולות' שהצליח לבטא רק בזכות ההקשבה של מומו: 'לפעמים נמתח לפנינו רחוב ארוך מאוד. אנחנו חושבים, אוי, לא נצליח אף פעם לעשות את זה. כן, ככה אנחנו חושבים לפעמים. [...] אסור לנו אף פעם לחשוב על כל הרחוב בבת אחת, את מבינה? אנחנו צריכים לחשוב בכל פעם רק על הצעד הבא, רק על הנשימה הבאה, רק על גריפת המטאטא הבאה. [...] וככה העבודה גורמת שמחה.'

מומו ראה אור בגרמנית ב-1973, ועשר שנים אחר כך תורגם בראשונה לעברית בידי חנה טויכסלר. התרגום החדש של חנה לבנת עשוי להחזיר את הספר  אל המדפים ואל התודעה. נראה שהיום הוא רלוונטי יותר מאי פעם. 

על הסופר הגרמני עטור השבחים מיכאל אנדה (1929–1995) קראו בדףדף.

 ספרים מאותו מדף:

עולמה של סופי, מאת יוסטיין גורדר

מעיין הנצח, מאת נטלי בטביט

ממלכת טרביתיה, מאת קתרין פטרסון

העכבר וילדו, מאת ראסל הובאן

הקומדיה האנושית, מאת ויליאם סרויאן

 

מומו מתאים לקוראים מגיל אחת עשרה, להורים, לאנשי חינוך ולמבוגרים אחרים.

נירה לוין