אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

מחכים לנסים


כתבו: שירה גפן ואתגר קרת

איורים: עובדיה בנישו

זמורה מוציאים לאור 2020

34 עמוד, מנוקד

 

 

-          - אני הולך למגרש
   לאמן את הרובוט שלי בבעיטות לשער.
   רוצה גם?

 -          - כדורגל עם רובוט?
   נשמע פצצה, אבל אני לא יכול.
   אני מחכה לנִסִּים.

הסיפור נפתח בכפולה מאוירת שאין בה טקסט; ילד עומד על המדרכה ברחוב קטן, דהוי למראה. בנייני השיכון חסרי ייחוד, צבע תריסי הפלסטיק אינו מוגדר ועל הגגות דודי שמש. חבלי כביסה עמוסים במרפסת אחת ושטיח ממתין לניעור על מעקה סמוך. דקל מקריח מזדקר מאחת החצרות, דגל  דהוי משתלשל מחלון צדדי. על מכסה פח אשפה מצטנף חתול רחוב. בעורפו של הרחוב שטחי בור, והרחק מעבר להם נראים קווי המתאר של מגדלי העיר הגדולה. העין נמשכת לדמות האנושית האחת באיור כולו: ילד עומד בין ליד ערמת גרוטאות, מחכה. 
בכפולה השנייה נראה אותו קטע רחוב לאחר זמן, וגם כאן אין מילים כתובות; אישה כבר חובטת בשטיח, הפח התמלא ומכסהו פתוח למחצה. מישהו מעיף מטוסי נייר מחלון צדדי. החתול עבר למדרכה. הילד יושב על אבן לצד הכביש, עדיין מחכה. מפח נפש נשקף מפניו.
גם הכפולה השלישית מציגה את אותו קטע רחוב רק בשפת האיורים: ניכר שעבר עוד פרק זמן – השער פתוח (מישהו יצא? מישהו נכנס?), השטיח כבר נקי ומגולגל ונשען על המעקה, פח האשפה גדוש, החתול פוסע לעבר הילד, והילד עצמו, מהורהר ותמה, יושב על גג הכניסה למקלט וממשיך לחכות. עד עתה הסיפור סיפר את עצמו באיורים בלבד, ומהכפולה הרביעית מצטרפות גם מילים - מעטות, אבל מדויקות ומעוררות.

'על פניו של הילד הממתין עוברת ילדה שמושכת אחריה... האמנם חד-קרן?  

-          אני בדרך לגבעה
לרכוב על חד-קרן.
רוצה לבוא אתנו?

 

-          לדהור על חד-קרן?
זה נשמע מיוחד, אבל אני לא יכול.
אני מחכה לנִסִּים.'

אחרי הילדה עוברים ברחוב ילדים נוספים, וכל אחד מהם מציע לילד להצטרף אליו להרפתקה מסעירה. הזמן חולף, תריסים נסגרים, החתול שוב מחליף מקום. הילד שעָיַף מן ההמתנה מתפתה להצעה של ילד הצועד בשמחה לצד אביו העמוס ציוד - 'אני ואבא שלי טסים לחלל לראות את כדור הארץ מבחוץ'. האב ובנו בונים חללית, הילד שחיכה ברחוב מצטרף אליהם ושלושת בעלי הדמיון ממריאים לחלל. שם, באפלה הגדולה, הם מרחפים מחוץ לחללית ומשקיפים על העולם – מבחוץ. האומנם?

הסיפור מתחיל ברחוב קטן, מַשְׁמִים למראה, ששום דבר ראוי לשמו אינו קורה בו; דווקא סתמיותו פועלת לטובה על תושביו הצעירים, ממריצה אותם לתור אחר הרפתקאות ומסעירה את דמיונם. הם שועטים לעבר המופלא, המלהיב והעצום, כאילו הכול אפשרי ובהישג יד. גם אם החלומות עשויים גרוטאות ופסולת-למחזוּר – לדמיון ולפנטזיה אין גבולות.

ונסים? כשהילד שחיכה לנסים משקיף מלמעלה על השכונה הוא מגלה שהילד נסים הגיע סוף-סוף ומחכה לו ברחוב, והוא ממהר לחזור מן ההרפתקה אל הקרקע המוצקה של החברוּת.

בסיפור החדש של שירה גפן ואתגר קרת האיורים והמילים תופסים מקום כמעט שווה, עם יתרון קל לשפה המצוירת. מבחינה זו מדובר במעין קומיקס: הטקסט חף מתיאורים, מהסברים ומפניות של הכותב לקוראים; בשונה מן המקובל, הטקסט הוא המֵאִיר את האיורים, מנקז את שפע הפרטים המצוירים אל תוך גבולותיה של עלילה ומציע לקוראים (וגם למבוגרים המתווכים) לחשוב איך יתר הפרטים המאוירים מתקשרים לסיפור ומרחיבים אותו לעומקו.       
'נִסִּים' הוא אמנם שמו של החבר שהילד בסיפור ממתין לו, אך שם הסיפור מְחַכִּים לְנִסִּים מציע משמעות נוספת על זו הגלויה. ברקע מהדהדת הבחירה בין האפשרות לשבת ולחכות לנסים שיחזירו את הצבע לשכונה, לרחוב, לחיים, לאפשרות לחולל בכל יום נס אחד, מעשה מסעיר אחד, הרפתקה אחת, כדי שהחיים לא יעברו על פניך בעודך בוהה בהם וממתין להזמנה. הספר מזמן הרהור ושיח על כוחות הרוח, על זכות הבריאה והדמיון, על אפשרות הבחירה ועל העוצמה הצפונה בחברות.     

יופי של ספר לקטנים, שיזמין גם את המבוגרים המקריאים לאחוז בזנבה של הזדמנות חולפת ולעוף למחוזות הדמיון.

עובדיה בנישו הוא מאייר וקומיקסאי ילד בית שמש, בוגר מסלול איור במכללת שנקר.   

על הכותבים אתגר קרת ושירה גפן קראו בדףדף.

 

ספרים מאותו מדף:

מי שתה לי? מאת שהם סמיט

איך מציירים תמונה של ציפור, מאת ז'ק פרוור

ארמון בחול, מאת עינת צרפתי

הדרך הארוכה לסנטה קרוז, מאת מיכאל אנדה

איך למדתי גיאוגרפיה, מאת אורי שולביץ

 

מחכים לנסים מתאים למאזינים מגיל שלוש ולמתבוננים בכל גיל.

נירה לוין