אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
מרים ילן שטקליס
 

המלחמה שהצילה את חיי

כתבה: קימברלי ברובייקר ברדלי

מאנגלית: אמנון כץ

הקיבוץ המאוחד 2020

276 עמוד, לא מנוקד

 

'מה איתי?' יצא לי קול קטן וחלש. 'אני נוסעת? מה יהיה איתי?'

אמא עדיין לא הסתכלה עליי. 'את? מה פתאום? הם שולחים את הילדים לגור אצל אנשים נורמליים. מי ירצה אותך? אף אחד, זה מי. אנשים נורמליים לא רוצים להסתכל על הרגל הזאת.'

'אני יכולה לגור אצל אנשים רעים,' אמרתי. 'זה לא יהיה שונה מהחיים שלי פה.'

ראיתי את הסטירה מגיעה, אבל לא הספקתי להתכופף. 'מספיק עם ההתחצפויות שלך,' היא אמרה. הפה שלה התעקם לחיוך שכיווץ לי את הקרביים. 'את לא יכולה לעזוב. לעולם לא תצאי מפה. את תקועה פה, בחדר הזה, פצצות או לא פצצות.' 

איידה ואחיה ג'יימי חיים עם אימם בדירת חדר מוזנחת בלונדון. איידה סובלת ממום ברגלה הימנית; היא נולדה עם רגל קלוטה, ומכיוון שאינה יכולה ללכת היא נעה בדירה הזעירה בזחילה או בגרירת גופהּ על הרצפה המזוהמת. האם, שסולדת מן הרגל המעוותת של איידה מתעללת בה גופנית ורגשית: היא מטיחה בילדה עלבונות ארסיים ('את מביישת אותי! מפלצת, עם הרגל המכוערת הזאת! את חושבת שאני רוצה שהעולם יראה את החרפה שלי?'), היא מתעלמת ממגבלת התנועה שלה, מכה אותה וכולאת אותה בארון שמתחת לכיור כשאינה ממלאת את מטלותיה. למרות זאת מצליחה איידה להשגיח על ג'יימי בן השש; הן בבקרים, כשאמא ישנה אחרי משמרת לילה בפאב, והן בערבים, כשהיא יוצאת לבילוייה ומשאירה את הילדים לבדם. העוינות וההשפלה שאיידה סופגת מאִמָהּ גרמו לה להאמין שהיא עצמה אשמה בנכותה. היא מעולם לא פגשה רופא, מעולם לא יצאה מהדירה ('בפעם היחידה שהעזתי לצאת החוצה, אמא שלי גילתה את זה והרביצה לי מכות רצח עד שירד לי דם מהכתפיים'), מעולם לא שיחקה עם ילדים מלבד אחיה, ולעולם גם לא תלמד בבית הספר.

הסיפור מתחיל באוגוסט 1939, כשבאנגליה נערכים למלחמה הבלתי נמנעת עם גרמניה. איידה מנצלת את השעות שבהן ג'יימי משחק ברחוב ואמא בעבודה, ומתאמנת בעמידה על רגלה הבריאה ('אם אהיה מסוגלת ללכת, אולי אמא לא תתבייש בי כל כך'). ממקומה ליד החלון היא משקיפה החוצה ומנסה להבין את המתרחש בקטע הרחוב שהיא רואה. איידה יודעת מעט מאוד על עצמה, פחות מזה על העולם ושום דבר על החיים במשפחה אוהבת. אבל כשג'יימי מספר לאמא שצפוי פינוי ילדי השכונה לאזורי הכפר מחשש להפצצות על העיר, איידה מזהה הזדמנות להיחלץ מכלאה. ביום הפינוי יוצאים איידה וג'יימי מהבית בחשאי איידה בזחילה ובצליעה מייסרת - ובחסות המהומה שבתחנת הרכבת מצליחים להידחק לאחד הקרונות.
בתחנה הכפרית 'הכניסו אותנו לבניין גדול, שם העמידו אותנו בשורות לאורך הקירות. גברים ונשים מהכפר באו ועברו על פנינו, הסתכלו עלינו במבטים בוחנים, חיפשו את החמודים, היפים והבריאים כדי לקחת הביתה [...] אמא צדקה. אף אחד לא רצה אותנו. היינו היחידים שלא נבחרו'. סיפורם של איידה וג'יימי עשוי היה להיות מעניין גם אילו נקלטו השניים במשפחה חסרת אפיונים מיוחדים. אבל לאיידה ולג'יימי נועד סיפור אחר; מטלטל ומכאיב, מסעיר ומלהיב, שפתח את פצעיהם הישנים, ריפא אותם ושינה את חייהם.  

קימברלי ברובייקר ברדלי בחרה להציב את הסיפור שלה בצומת סואן של התנגשויות פואטיות: אימם של שני הילדים הייתה דמות יוצאת דופן שחיה בשולי החברה, אבל גם האישה שקיבלה אותם לביתה הייתה כזו, אף כי בדרך אחרת לגמרי. כפי שאמרה הגברת הממונה על שיבוץ הילדים במשפחות שבכפר - 'אולי היא לא עד-כדי-כך נורמלית, חוץ מזה, אני קצינת השיכון לשעת חירום. הבחירה לא בידיה.' סוזן סמית אכן הייתה דמות יוצאת דופן לזמן הסיפור; היא לא הייתה נשואה, לא היו לה ילדים, לא היו לה משק משלה או עבודה מסודרת. היא הייתה משכילה (למדה  מתמטיקה באוקספורד) ובעלת ידע רב ומגוון. היא לא צייתה למוסכמות התקופה והשמיעה בישירוּת מתונה אך תקיפה את עמדותיה. קשריה המשפחתיים והחברתיים היו קלושים והיא התגוררה בגפה בבית שהורישה לה 'החברה הכי טובה שלי'. כשהמפונים עלובי המראה מלונדון עמדו על סף דלתה היא הייתה שקועה באבל עמוק על מות חברתה.

סוזן סמית והילדים שחדרו לחייה למרות התנגדותה נאלצו להסתגל שינויים אדירים. הילדים למדו לסמוך על מבוגרת זרה ולהאמין לה, למדו לחיות בבית מתוקן ('שאלתי אותה: גברת, מה זה סדינים?') ולקבל כללי התנהגות, למדו להקשיב לעצמם ולזולתם, לבטא כעס, עצב וחיבה ולדבר בגילוי לב. הם שמעו לראשונה בחייהם סיפורים, למדו מילים ועובדות שמימיהם לא שמעו וחגגו בראשונה את ימי הולדתם ואת חג המולד; הם קיבלו מתנות ולמדו לתת משלהם ולהיות רגישים לאחרים. הם גילו שהם בני אדם בעלי ערך, שווי ערך, וצברו כוחות נפש שאפשרו להם בסופו של דבר לבחור את החיים שברצונם לחיות. המתווכת והמדריכה בתהליך הארוך, המכאיב, רב-התהפוכות והמאתגר הייתה סוזן, שיצאה בחוסר רצון לדרך שנכפתה עליה, אך שאבה רגישות והיגיון מניסיון חייה, כיבדה את פרטיותם של הילדים כשם שביקשה שיכבדו את שלה, הקשיבה והבינה את הטרגדיה של חייהם, שימשה להם מודל של אנושיות מכילה ומגוננת ושל קרבה וחמלה מאופקת ולמדה בזכותם תוך כדי תנועה את מהוּת ההורוּת אף שמעולם רצתה בילדים משלה. התהליך התחיל בשני איים מבודדים של חוסר תקווה וחוסר ברירה, והסתיים על הקרקע הבטוחה של הבחירה מרצון.                 

קימברלי ברובייקר ברדלי בחרה להשאיר את הקול המספר אצל איידה, ומפיה היא מתארת ברגישות אך ללא טיפת רגשנות את המתחולל בחייהם ובנפשותיהם של איידה וג'יימי. ביד אמן היא משרטטת את חיי הכפר האנגלי בשנות המלחמה כמיקרוקוסמוס של החברה האנגלית, ונוגעת בעדינות, לעתים אך ברמז, בסוגיות כמו שוויון חברתי, זכויות הפרט וזכויות הילד בכלל זה, מעמדיוּת, עוני ועושר, הורוּת ומגדר - כל זאת על רקע תקופה דרמטית בהיסטוריה של בריטניה. סופו הטוב של הסיפור משאיר על כנם ספקות ושאלות מהותיות שיעסיקו בוודאי לא מעט מהקוראים הצעירים.

קימברלי ברובייקר ברדלי היא סופרת אמריקנית. נולדה ב- 1967, סיימה לימודי כימיה ופיתחה את כישרון הכתיבה שלה בקורס מבוא בספרות ילדים בהדרכת הסופרת פטרישיה מקלקלן (מחברת שרה, פשוטה וגבוה המצוין). עניינה בנושא הילדים המפונים במלחמת העולם השנייה התעורר כשבילדותה הקריאה לה אמה את הספר המיטה המעופפת. חיה בטנסי. המלחמה שהצילה את חיי זכה בעיטור ניוברי  לשנת 2016. ספר ההמשך The War I Finally Won ראה אור באנגלית ב- 2017.

ספרים מאותו מדף:

הסיפור המדהים על אדולפוס טיפס, מאת מייקל מורפורגו

ילדה שלא מן העולם הזה, מאת אהרן אפלפלד

עופי, חיפושית סיוָן, מאת כריסטינה נסטלינגר

בית שישים האבות, מאת מיידרט דה יונג

אי-בוד, מאת מירה לובה

 

המלחמה שהצילה את חיי  יעניין וישמח בני תשע עד שלוש עשרה.

נירה לוין