אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk

פריקי

כתבה: נורית זרחי

איירה: הילה חבקין

הקיבוץ המאוחד 2020

24 עמוד, מנוקד

 

'פריקי לא העלתה בדעתה שהיא בעצם צעצוע שהתעורר לחיים. וגם לא חשבה שהיא מפעם פעם, כי כל אחד בטוח שהזמן שלו זה הזמן האמיתי. היא הביטה בצעצועים שעל המדפים ואמרה לעצמה: 'אם אצא החוצה, אולי אמצא תשובה.'
והיא עברה מבעד לחריץ שמתחת לדלת ויצאה.'

 בבית המלאכה של יוחנן טווילי היו על המדפים כל מיני צעצועים שילדים אוהבים, אבל בפעם הזאת יוחנן החליט לעשות משהו שעדיין אין לו בבית המלאכה, משהו שהיה בעולם עוד לפני שהוא עצמו נולד. הוא הביט בספר העתיק שלו והחליט לעשות 'דינוזעורה קטנה כמו זו שהתהלכה ביערות העד של כדור הארץ לפני מיליוני שנים.' וכך, בלחש קסם, נוצרה פריקי, דינוזאורית זעירה; זרחי, שהיא מחדשת ותיקה של העברית, יצרה בעבורה את המילה 'דינוזעורה' (הֶלְחֵם של 'דינוזאור' ו'זעירה'). למחרת יוצא יוחנן טווילי לכנס צעצוענים, וקול טריקת הדלת מאחוריו מעיר את פריקי לחיים. 'האם הרעש הזה מוכר לי?' היא תוהה, והסקרנות מאיצה בה לצאת ולחפש תשובה. באקט המזכיר לֵידָה – מעבר מבעד לחריץ שמתחת לדלת – היא יוצאת מבית המלאכה שבו נוצרה, הישר אל העולם.  

המראות והקולות שהיא קולטת זרים לדינוזעורה הקטנה. גם למושג פשוט לכאורה כמו 'אבא' אין משמעות בתודעתה. היא שואלת, תוהה ומהרהרת בשאלות קיומיות של זהות ומהות. תודעתה של פריקי, חדשה בעולם, ריקה מיֶדַע וחפה מכל זיקה לאנשים סביבה או למקום שנקלעה אליו. גם מילים כמו 'פעם' ו'גלגול אחר' שמפנים אליה יצורים החולפים על פניה אינם מהדהדים במוחה ידע קודם. התשובות שהיא מקבלת על שאלותיה הן בעיקר מילים ריקות שזרחי מנסחת כאמיתות כלליות, כהנחיות חסרות ממשות לא רק לאוזן הצעירה אלא גם לאוזני מי שמשמיע אותן: 'כל אחד בטוח שהזמן שלו זה הזמן האמיתי', אומר קולה הכול-יודע של המספרת לקוראים, בניסיון לשקף את תלישותה של פריקי ואת תחושת אי-השייכות המציפה אותה. לפעמים היא מציעה לקוראים קביעות שרירותיות ('ככה זה פה') או חוסמות ומשתיקות ('נדבר אחר כך').

כשפריקי מנסה למצוא מפלט מן הכאוס ונעלמת בין דפי הספר שנוצרה בהשראתו, טווילי טוען - 'ממילא אי אפשר לחזור בחזרה', אבל בתו נגה יודעת טוב ממנו להרגיע את הקטנטונת. 'למה ברחת? כבר התרגלנו אלייך, אנחנו אוהבים אותך!' היא אומרת. נגה, בעצמה ילדה ודיירת חדשה למדי בעולם, מבינה שפריקי תירגע כשתקלוט בחושיה מסר מוחשי-ממשי. כשפריקי לא מבינה מה פירוש 'להתרגל', אומן הצעצועים  מצייר על המעיל שלה יער-עד כדי להזכיר לה את העולם שבאה ממנו. כשנגה מעירה ש'להתרגל זה בלב', טווילי מוסיף ציור של לב על המעיל. עכשיו פריקי מרגישה בטוחה, ויכולה לצאת לעולם, מוכנה לחייה החדשים.  

יצירותיה של נורית זרחי לילדים כמעט תמיד מרובדות; לצד המשמעויות המילוליות הגלויות הן מזמנות לקוראים – איש איש לפי גילו וניסיון חייו – התבוננות בהשלכותיהם של חוויות חיים ומצבי משבר, הזדהות עם טלטלות רגשיות וחשיבה ביקורתית על בחירות מוסריות וחברתיות ומפגשים עם הצפוי כמו גם עם המפתיע. הקוראים הצעירים מאוד עשויים להתבונן בדינוזעורה פריקי בהזדהות, כאחת מהם; קטנה וחדשה בעולם זר ולא מובן, הזקוקה לחיבה ולביטחון כדי לחוש רצויה ורגועה. המבוגרים יגלו גם את הרובד האלגורי-מטפורי המתאר את דרכו של בן אנוש בחייו, יכירו במכאובי הבדידות ובחשיבות האהבה בדרך אל ההסתגלות, ויבינו את ערכה של ההתכוונות ההדדית אצל בני אנוש.

לא מעט מגיבוריה של נורית זרחי בספריה לקוראים צעירים מתחילים את דרכם במעבר מסביבה קיומית אחת לאחרת, מסיבות שונות; פליטות בעקבות קטסטרופה עולמית (אביגיל מהר המלכים), אסון או משבר משפחתי (אותה קיבלו חינם, יוני והסוס), גינוי ודחייה (משושים, טינקרטנק) או כמיהה נואשת לחיים של משמעות (יתוקנו זלזל וזזינה, ניצי מזווית העין). הם מתחילים את דרכם במצוקה קיומית ובבדידות, נשלחים למסע של גילוי עצמי, מתנסים בקשרים עם זולתם ומתקדמים להבנת זהותם ולפיוס עם עברם ועם המציאות. גם פריקי אינה שייכת למציאות שהגיעה אליה; בואה לעולם הוא פרי החלטה שרירותית. היא יחידה במינה ולכן יוצאת דופן וככזו מתקשה להתאים לסביבתה החדשה. ואף על פי כן, בהלימה למוסכמות הספרות לילדים, סופו של הסיפור טוב: פריקי קושרת את הקשרים הנכונים, יוצאת לדרכה והשפעתה על הסובבים אותה גדולה מכפי שהיא עשויה להבין. היא שומרת על זהותה, אבל יכולה להשתלב.

הסיפור על פריקי רואה אור זמן לא רב אחרי צאת ספרה האחרון עד כה של נורית זרחי למבוגרים, בדידות או, שבו היא מתבוננת מנקודת מבט אישית מאוד בבדידות, בתחושת הזרות, במשמעותם של קשרים בין-אישיים ובהתרחקות מהם: 'אני מניחה זכוכית מגדלת על המילה בדידות, מה אני רואה? [...] או שהקיום הוא מין בחינה כזאת ואני מרגישה שאני לא מתאימה. אבל למה? האם המונח בדידות באמת מתכוון להורות על חוסר התאמה לחברות, להתחתנות, להורות? ומי יכול להשתתף איתי בי? [...] עלי לאזור כוח כדי להמציא סיבה לחיות. לפעמים נדמה לי כאילו אני כבר מעבר לכל קיר. [...] מעתה אל תתאמצי, גברת, אלא אם כן למען עצמך. אבל מסתבר שזו מלכודת, למה שאתאמץ למען עצמי? למה שאצחצח שיניים, אפגוש חברות, אצא לסרטים, להרצאות? ולאט לאט הבית סוגר עלי במעין כישוף, כאילו מעבר למפתן קיים עולם שאין בי כוח להיפגש איתו. החיים מצטמצמים והולכים. הנוחות עוטפת אותי. מה לעשות שאוצר המילים שלי הולך וקטן מחוסר שימוש. אני באמת יכולה לדבר עם הדוור, עם האיש בסופר. עובדת קיומם מחברת אותי חיבור של רגע לעולם החיצון. הפנים מציף אותי ולרוב אני מרגישה כמו חייזר.' (נורית זרחי, בדידות או, אפיק 2019).      

ספרים מאותו מדף:

טינקרטנק, משושים, אותה קיבלו חינם, יתוקנו זלזל וזזינה, ניצי מזווית העין – כולם מאת נורית זרחי.

פריקי, או: איך הופיעה דינוזעורה מתאים לבני חמש ויותר, ולמתבוננים מקרוב בעצמם ובאחרים.

נירה לוין