אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk

שני ואני

כתב: מתן חרמוני
איורים: מיכל שָׁלֵו
כתר 2019
30 עמוד, מנוקד

'ובין כל הילדים שממש, אבל ממש טובים בחשבון,
[...]
ישנו גם הילד יניב.
הוא הכי טוב בחשבון והוא גם טוב מאוד בהנדסה.
יניב אולי קצת נחמד, וגם לא ממש רשע,
אבל הוא פשוט אף פעם לא מפסיק להסתובב סביבנו ולהציק.
ועוד להציק.
וגם להקשיב לכל הדברים שעליהם אני ושני מדברים.
ועל כל דבר שאנחנו אומרים הוא אומר: 'איזה שטויות,'
או: 'מה פתאום?' או: זה ממש, אבל ממש, לא יכול להיות'.'

דניאל ושני כבר לומדים בכיתה א, אך האווירה האקדמית סביבם, זו המקדשת את הנכון והמדויק, דוחפת אותם למצוא מפלט בהמצאת כזבים וגוזמאות. כשאחד הילדים בכיתה מוחה על חוסר ההיגיון בסיפוריהם ('מה פתאום? או: 'זה ממש, אבל ממש, לא יכול להיות.') ומתלונן עליהם אצל המורה, שני ודניאל מצליחים להדביק גם אותו ברוח שטות. הוא מפתח את 'שריר הכזבים' הרדום שיש לכל ילד ונהנה לבדות מעשיות.

המעבר מהגן לכיתה א מפרנס לא מעט ספרי ילדים, העוסקים (במידה זו או אחרת של תחכום ומקוריות) במתח ובחששות הקשורים בכניסה למסגרת מחייבת, בהתרגשות שמעורר הציוד החדש, בסקרנות המלווה את המפגש עם המורה והחברים החדשים ובקשיי ההסתגלות לסביבה החדשה. כיתה א שדניאל מספר עליה איננה מרגשת, אינה מסקרנת וגם אינה נעימה. המורה תובענית, נוקשה ובלתי רגישה. הדרישה שלה מדניאל - 'עכשיו תורך לספר מה עשית בחופש' – אינה משקפת עניין אמיתי, אלא היא חלק משגרת-החזרה-ללימודים-אחרי-חופשה. המורה אינה מזהה את מבוכתו-מצוקתו של הילד שאין לו מה לספר, אינה מבחינה בבריחה שלו לזרועות הדמיון. 'היא כבר פנתה לילד אחר, ושאלה: 'ואיפה היית אתה בחופש?' '

דניאל אינו התלמיד הנלהב והנמרץ שבית הספר היה רוצה לראות. המורה חירשת לסיפוריו, יש מוכשרים ממנו ('אני, למשל, לא כל כך טוב בחשבון'), והוא מוצא לו משענת בחברתו שָׁנִי: 'למרבה המזל, לא רק אני חושב כך, ככה חושבת גם שני'. מול שניים אלה מתייצב יניב, תלמיד החלטי ופסקני, הבטוח ש'לכל דבר יהיה רק פתרון אחד'. הוא אינו יכול לשאת את חוסר ההיגיון במעשיות הדמיוניות-איגיוניות שממציאים דניאל ושני ('הוא לא היה באפריקה בחופשת חנוכה. ראיתי אותו הולך ברחוב. הוא לא יכול להיות גם כאן וגם שם'), אך נמשך אליהן בעל כורחו. תוך כדי מאמציו להפסיק את מה שמאיים לערער את היציבות בעולמו, משתנה סגנון הדיבור של יניב עצמו ('ולעצמו הוא אמר: 'בבקשה- יבשה. יבשה – בקשה. / גם אני, בכל פעם שאני קצת מגזים / יוצאים לי מהפה בטעות חרוזים'.') יניב מצטרף למחאת הנונסנס, נוטש את פיגומי הברזל של ההיגיון ומודיע למורה שעבר צד: 'זה אי קטן שצף לו ושט, / עליתי עליו ביפו וירדתי באילת. / [...] / ורק שתדעי, המורה, - בטוֹנְגָה, בָּאִי, / אלף כפול אלף לא שווה למיליון. / [...] / אלף כפול אלף שווה ארבעה נמרים, / [...] / או שבעה ארגזים. / ותראי, המורה – גם אני מדבר בחרוזים'. מכאן קצרה הדרך לשינוי ולחברוּת חדשה, כנגד כל הסיכויים.

הסיפור של מתן חרמוני מזמין למרכז המעגל דווקא את המצטיינים-פחות, המְרַצִּים-פחות, היודעים לספק לעצמם רווחה גם בסביבה לוחצת, ומציע את האפשרות להיות בו-זמנית 'גם כאן וגם שם', להפליג על כנפי הדמיון, להתריס כנגד ההיגיון ולהשתעשע בניפוץ כללי המציאות - וכך להגמיש את מרחב המחיה הרגשי ולחזק את תחושת המסוגלוּת נוכח המועקות שמספקת המציאות.
המאבק המחריף בין דניאל ושָׁנִי חובבֵי הכזבים לבין יניב ההגיוני מסומן באופן מפתיע בהתגברות הסדירוּת בחריזה. תחילת הסיפור מאופיינת בחריזה מזדמנת לא-צפויה, וככל שגובר צחצוח החרבות גדל נפחם של הקטעים המחורזים, עד שיניב משמיע את נאום חציית הקווים – רובו ככולו בחרוזים.

מתן חרמוני (1969) הוא סופר וחוקר ספרות, חתן פרס ברנשטיין ופרס ראש הממשלה. שני ואני הוא ספרו הראשון לילדים.

ספרים מאותו מדף:
עלמה או היום השישי
, מאת נורית זרחי
גיבור, מאת מאיה סביר
ליאת והשנורְצְ, מאת אושי קראוס
דנית הביישנית ודניאלה אין-דומה-לה, מאת טל ניצן
העוגות שעשו לי בית ספר, מאת רחל האוספטר

שני ואני מתאים למאזינים מגיל חמש ולקוראים מתחילים.
נירה לוין