אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
ימימה טשרנוביץ-אבידר
 

אוליביה המרגלת

 

כתב ואייר: איאן פלקונר

מאנגלית: יעל מולצ'דסקי

כנרת 2019

32 עמוד, מנוקד

 

'אוי, הלוואי שהייתי יכולה לשלוח אותה לאנשהו

עד שתגדל קצת ותתחיל

לנהוג בהיגיון!

[...]

בחיי שהיא מתישה.

אתמול הייתי צריכה לבקש ממנה חמש פעמים לסדר את החדר.

אם רק היה מקום כלשהו שבו היו מלמדים אותה להקשיב...

כמו פנימייה צבאית.'

 

יום אחד, כשאוליביה חולפת במסדרון, היא שומעת שאמא, המשוחחת בטלפון עם הדודה, מזכירה את שמה. אוליביה מצותתת לשיחה ומגלה שאמא שלה מתלוננת עליה; היא מספרת לדודה איך אוליביה, שהתעקשה להכין בעצמה שֵׁיק פירות, התיזה את הנוזל הסגול על כל המטבח; ואיך אוליביה, שהכניסה זוג גרבים אדומים למכונת הכביסה המלאה חולצות צחורות, צבעה את כל הכבסים בוורוד.  

אוליביה מבינה ששמה הטוב נהרס, ומחליטה לחקור ולגלות מה עוד מספרים עליה. היא עוקבת אחר הוריה, מסתתרת בקרבתם ומאזינה לשיחותיהם, מתנסה בהרפתקאות קטנות שמוטב היה לה להימנע מהן, ובסופו של דבר היא מגלה שציתות לשיחות של אחרים הוא מסוכן: המצותתים שומעים חלקי דברים, נסחפים למסקנות מבהילות, מאבדים את הביטחון ונעים מחשד איום אחד למשנהו. אמא מבקשת להאיר את עיניה של בתה הקטנה, ובלילה, בשעת ההשכבה, היא מעמתת את אוליביה עם תוצאות מעשיה. לרגע קט נראה שאוליביה מבינה ומתחרטת, אבל - רוחה של אוליביה אינה נופלת. בהבטחתה להיטיב את דרכה ואף לכפר על חטאיה כבר טמונה הפורענות הבאה. 

המילה הכתובה והאיורים - לאו דווקא בסדר זה – יוצרים את דמותה המורכבת והמלהיבה של החזרזירה אוליביה. את הסיפור מוסרות - מנקודות מבט מתחלפות ובדרכים שונות - הדמויות הראשיות: אוליביה ואמא שלה. מי שמדייקות ומוסיפות גּוֹנִיּוֹת (ניואנסים) ומשמעויות לסיפור הן הדמויות המשניות המופיעות לרגע קט – האב, אומר ההֵן הפסיבי שפיו המצויר בשחור מתייג אותו כבן ברית של האם, המורֶה שבהסבריו מעצים את הבלבול, והגברת המשגיחה על השירותים בתיאטרון המחזקת את המוסכמות ההוריות. את העימות הארכיטיפי בין הילדה לאִמָּהּ מעצים הכותב-המאייר באמצעות הצפנת מוסכמות, פרשנות ורמזים באיורים, שהשטח שהם תופסים בספר גדול פי כמה וכמה משטח הטקסט. 
בכפולה הראשונה פלקונר מציב את אוליביה ואת אמא שלה משני צדיו של קיר אטום, אבל מותיר בו פתח שמאפשר מעבר של תקשורת. אמא, כמו בשאר ספרי הסדרה, לבושה לבן ושחור; הלובן המכופתר מייצג את הסמכות המוסרית ואת החוקים והכללים הכופים הליכה ללא רבב במסלול נתון. השחור מייצג את ידם הנוקשה של הצדק והמוסר ההוריים, את הסמכות שאין עליה עוררין ואת הכוח שנגזר ממנה, ואת היעדר החירות האישית. בפיה המצויר בשחור האם משחירה את בתה, והחצאית השחורה שלה מסמנת את כל מה שמחוץ לתחום המהוגן. את אוליביה מייצגים האדום והלבן. לצד התום וטוהר הכוונות יש בילדה מתיקות, ושובבות הגובלת במרי.

בתחילת הסיפור, אוליביה שומעת שאמה מתארת אותה באוזני דודתה כילדה מתישה הנוהגת בחוסר היגיון; הסרבל המפוספס אדום-לבן של אוליביה בסצנה הזו רומז שהיא חשה כאסירה (של המסגרת המשפחתית ושל המוסכמות החינוכיות-חברתיות) או שבקרוב תהפוך לכזו, בהלימה לפשעים שאמא מתארת. הכפולות הבאות מציגות את כשלי העבר של אוליביה, לפני השיחה עם הדודה, כשרק הגרביים האדומים רומזים לחלקים הפחות רצויים באופייה. בהמשך הסיפור, כשאוליביה ואמא יוצאות מהבית בדרכן ליעד המוגדר כ'מוסד', ואוליביה חוששת שמוציאים אותה לצמיתות מן הבית, הצבע הלבן כמעט נעלם מדמות האם המאוירת. החליפה השחורה שלה (מעוטרת בכפתורי זהב ומזכירה מַדֵי צבא) מעצימה את סמכותה של האם ומגבירה את תחושת האיוּם אצל אוליביה. היא עצמה נתונה בחליפת מלחים מסורתית האומרת 'בת טובים', אך מעלה על הדעת אסיר המובל אל הגרדום.          

פלקונר מצליח להציג באיוריו שתי נקודות מבט – זו של המבוגר, ההורה, המעצים את חומרת המעשים כדי לזכות באמפתיה, וזו של הילד, צרה ופרגמטית כמצופה, וכך משאיר על כנו את העימות התמידי בין הורים לילדיהם. הקוראים, על פי ניסיון חייהם, יזהו בוודאי את שתי העמדות ויבינו אותן, אולי אף יצדיקו את זו של המבוגרת האחראית.  

כשאוליביה פותחת ב'חקירה', חור המנעול הופך להיות סמל למצבה: היא מחפשת כל מה שנמצא הרחק מהישג ידה, כל מה שסודי, שאסור. היא מתאמנת בהתגנבות, לומדת להיות 'חמקמקה', כובשת את תשוקתה להתבלט ונבלעת ברקע, ובעצם מראה שהיא יודעת לגייס כישורים ולאסוף מידע, שהיא חזקה וערמומית, שהיא אמיצה ויצירתית. ולמה את התכונות הללו אין איש בבית מוקיר?

כשאמא מזכירה הפתעה המצפה לאוליביה, אבא מגיב במילים 'נו, זה בדיוק המקום לקחת אותה אליו! הרי מדובר כאן במוסד!' אוליביה המבוהלת ממהרת לברר אצל המורה בבית הספר מהו 'מוסד', והמורה, שעניבת הפרפר האדומה שלו מסמנת שובבות ומרי כמו אצל תלמידתו, מנסה להסביר את המושג המופשט: 'למילה 'מוסד' יש פירושים רבים. זה יכול להיות בניין, כמו ספרייה, או מסורת, כמו נישואין. וזה יכול להיות ארגון צבאי או בית כלא...' מעבר לקריצה המופנית למבוגרים, הסיפור מציף השוואה מתבקשת בין בַּיִת לכלא. שני המקומות (אוליביה הייתה מכנה אותם 'מוסדות') מתנהלים על פי כללים ונהלים, שני המקומות אינם סובלניים במקרים של פריצת חוק, בשניהם בעלי הסמכות מכתיבים את סדר היום ונוטים להמעיט בחשיבות מאווייהם של המסתופפים בין כותליהם. וגם, בבתים לא מעטים, כמו בכלא, יש אך מעט מקום לביטוי אישי. מעניין מי מהקוראים הצעירים, אם בכלל, יידרשו להשוואה, ומעניין עוד יותר אילו הורים יפנו את תשומת הלב של ילדיהם לסוגיה המעניינת הזאת.       

אוליביה, שהיא דיירת ותיקה ואהובה בחדרי הילדים (הספר הראשון בסדרה ראה אור בשנת 2000), מייצגת כל ילדה וילד המחפשים את דרכם במערכת משפחתית הדוקה במידה זו או אחרת. איאן פלקונר מקפיד להנכיח בסיפוריו על אוליביה יותר מנקודת מבט אחת, ומציע לילדים להזדהות עם בת גילם אבל גם להתבונן בה בעין ביקורתית, אף כי אוהדת ומפויסת. הוא מניח לקוראים לתהות אם אוליביה פועלת בתום לב או בתחכום נכלולי, מזמין אותם להתפעל ממנה ולגנות אותה, להכיר את הצדדים השונים באישיותה – מאופקת ושקולה אבל גם פזיזה, נועזת אבל גם חששנית, פקחית ותמימה. והוא משאיר את הדלתות פתוחות למגוון התרשמויות ודעות המהדהדים בסיפורים.

איאן פלקונר (1959) נולד בקונטיקט, ארצות הברית. הוא מאייר ספרים ועיתונים, כותב ספרי ילדים ומעצב תפאורות ותלבושות בתיאטרון. הספר הראשון על החזרזירה אוליביה נכתב כמתנה לאחייניתו כשאך נולדה, וזכה במדלית קלדקוט היוקרתית המוענקת מדי שנה לספר הילדים המצויר האמריקני הטוב ביותר. פלקונר פרסם עד כה 12 ספרים על אוליביה ועל הרפתקאותיה בבית ובמשפחה.

אוליביה המרגלת מתאים לבני ארבע עד שבע, וגם להוריהם.

נירה לוין