אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

החתולים של קופנהגן

כתב: ג'יימס ג'ויס

מאנגלית: יהודה ויזן

איורים: ענבל אבן

אחוזת בית ספרים 2019

26 עמוד, מנוקד

 

 

'אוי ואבוי! אני לא יכול לשלוח לך חתול מקופנהגן

כי אין חתולים בקופנהגן.

יש המון דגים והמון אופניים, אבל

אין חתולים.

וגם אין שוטרים.

השוטרים הדנים נמצאים כל היום בבית במיטה,

וכל הזמן הם רק מעשנים סיגרים דניים

ענקיים ושותים חלב חם עם סוכר.'

 

לסופר האירי ג'יימס ג'ויס, מחשובי הסופרים של המאה העשרים, היה נכד אחד, סטיבן ג'יימס ג'ויס, שנולד לבנו של ג'ויס ב-1932. כשסטיבן היה בן ארבע ביקר ג'ויס בקופנהגן, ובמכתב ששלח לנכדו בספטמבר 1936 vut סיפר לילד ברוח קומית על העיר הזרה-מוזרה. שמונים שנה אחר כך, לאחר שכתביו ועזבונו של ג'ויס היו לנחלת הכלל, ראה תוכן המכתב אור בראשונה כספר.

החתולים של קופנהגן מציג תיאור נונסנסי-פנטסטי של אנדרלמוסיה עירונית העולה על גדותיה: כשהשוטרים עסוקים בתענוגותיהם, וכשאין חתולים שישליטו סדר, העיר מוצפת בהמונים: 'המון דגים והמון אופניים', 'המון ילדים לבושים באדום'. כמעט כל השמות מופיעים בצורת רבים גברות זקנות, ילדים, ילדות, וצייני הכמות 'כול' ו'כולם' החוזרים לאורך הסיפור מעצימים את רושם הפעולות הקולקטיביות: 'מעשנים סיגרים דניים ענקיים', 'רוכבים', 'מסתובבים', 'כותבים', 'מבקשים עוד ממתקים'. מנעדי הדמויות, המקומות והתנועות הם קיצוניים: מילדים וילדות עד גברות זקנות, מדגים עד שוטרים, מהמיטה עד הירח. הקורא הצעיר בן הארבע במקור נכדו של ג'ויס וכעת בני גילו כולם - ייהנה מתיאור קרקסי, פרוע ומצחיק של מרחב דמיוני, והקורא המבוגר המצויד בעין חתרנית יזהה ביקורת נוקבת על התנהלות חברתית שכולה איוולת וחוסר תכלית.   

המאיירת ענבל אבן העניקה לטקסט המינימליסטי-אך-מעצים של ג'ויס פרשנות מרהיבה. באיוריה היא מנכיחה את קופנהגן הפריפריאלית, מאופקת ומונוטונית, ומשליכה לתוכה התרחשויות הממחישות איבוד שליטה וגלישה לתוהו ובוהו. את הקביעה הפותחת 'אין חתולים בקופנהגן' אבן מעצימה תוך ניצול המשתמע ממנה; באין חתולים, קופנהגן המצוירת שורצת עכברים המתרוצצים בכבישים ועל המדרכות, בתוך הסירות, על הגגות ובין גלגלי האופניים, מלקקים את החלב החם של השוטרים ומציצים מילקוטיהם של הילדים הדוורים. את הגברות הזקנות שג'ויס תיאר כחסרות אונים ('גברות זקנות שרוצות לחצות את הכביש') הופכת אבן לנשים זדוניות חסרות מעצורים, ועל סופו האפשרי של הכאוס היא רומזת בכפולה האחרונה המציגה סדר חברתי חלופי - ראוי לביקורת אף הוא.        

בשולי הסיפור מופיע טקסט קצר, זמין לקוראים הצעירים, על חייו ויצירתו של הסופר ג'יימס ג'ויס ועל נסיבות הכתיבה של הסיפור. 

החתולים של קופנהגן מתאים לחובבי נונסנס צעירים, לבעלי מודעות חברתית מבוגרים ולאוהבי חתולים בכל הגילים.

נירה לוין