אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

מולו וצגאי חוצים את הים

כתבה: תמר ורטה-זהבי
איירה: סילביה כַּבִּיבּ
כנרת 2019
70עמוד, מנוקד

'הי, אתם? איפה הכרטיס שלכם?' תפס המבריח בזרועותיה של שרה ומנע מהם לעלות על הספינה. 'ההורים שלנו כבר עלו,' ענתה לו שרה.
'כן, כן, הם כבר עלו לספינה,' חזקה מוּלוּ את דבריה.
'אתם משקרים!' צעק עליהם המבריח. 'תעמדו פה לידי ואל תזוזו.'
שרה, מוּלוּ וצָגַאי האומללים ראו את הספינה מתמלאת באנשים. עוד רגע יעלו עליה כולם, והיא תפליג בלעדיהם.

ספר ההמשך ל-מולו וצגאי מתאר את החלק השני במסעם של התאומים האפריקנים, לאחר שמלחמה אכזרית הפרידה אותם מהוריהם ואילצה אותם לצאת בכוחות עצמם למסע אל בית קרוביהם. מולו, שאיננה יכולה לעמוד בגעגועים לאביה ולאמה ובצער הפרידה, מחליטה להפסיק לחכות לנס. 'המחשבה שהיא ואחיה לא יסתפקו בציפייה לאות חיים מאבא ואמא, אלא ייצאו לחפש אותם, מילאה אותה בכוחות חדשים'.
מולו וצגאי עוזבים בחשאי את בית הדודים ויוצאים לבדם לדרך הארוכה אל עיר הנמל; הם מסתננים למשאית שמובילה דגים ונחלצים בפקחותם משני הסוחרים שתכננו לדרוש תמורתם כופר. בהמשך הדרך הם חוברים לנערה צעירה, פליטת מלחמה כמותם, ומצליחים להגיע לעיר הנמל; ממנה, כך ידעו, אפשר להגיע לחוף מבטחים, לארצם של האנשים הטובים. באומץ רב הם מתגנבים לסירה עמוסת פליטים, שורדים בסערה שהפכה את הסירה על פיה ונאספים בידי אנשים טובים המצילים אותם ממוות ומבטיחים להם שיזכו לפגוש את הוריהם.

על פי הפתיח שכתבה תמר ורטה-זהבי, הספר נכתב בשיתוף עם דניאל יוהנס, פליט מאריתריאה שחי כמה שנים בישראל, והוא מבוסס על מסע הבריחה המסוכן של אחותו של דניאל, יוֹרְדָן, שנחטפה בסודן כשהייתה מורה צעירה. השמות אריתריאה, סודן, מצרים ולוב - כולם בנתיב הבריחה מאפריקה - מופיעים בפתיח, אבל הסיפור עצמו אינו מזכיר מקומות ספציפיים אלא נוקט מושגים כלליים כמו 'עיר הנמל' או 'ארץ חדשה', וכך מייצג חיים בכל סביבה מוכת אסון המאופיינת בשגרת סכנה, בהיעדר קביעות ובחוסר ביטחון קיומי. המושג 'פליטים' המופיע בתחילת הסיפור מגדיר את מצבם של שני הילדים: '... מאז אותו הלילה שבו שרפו האויבים את הכפר שלהם והם הפכו לפליטים חסרי בית'.
הסיפור ממחיש לקוראים הישראלים, שרובם חיים במדינתם בשגרת מוגנות וביטחון, את תחושת הזרות של הילדים הפליטים ואת העוינות שהם סופגים: 'היא ידעה שהמורה לא אוהב את הילדים הזרים שהגיעו כפליטים לארצו. הוא ניצל כל הזדמנות ללעוג להם ולהכשיל אותם'. בו-בזמן, ורטה-זהבי בוחרת להציג את התאומים כמי שהקשיים מחזקים את נחישותם: 'זה היום האחרון שלי בכיתה הזאת, אמרה מולו בלִבָּהּ. המורה הזה כבר לא מפחיד אותי. אני אראה לו למה מסוגלת ילדה שהצליחה לעבור בין אריות, להתחמק מחיילים, לחצות את הגבול בלילה חשוך ולהגיע לבית של הדוד שלה, שנמצא במרחק של 2037 קילומטרים מהכפר שלה'.

לאחר שהרחיקה את הסיפור ממציאות מקומית מוגדרת, ורטה-זהבי משתמשת במושג 'פליטים' ויוצר זיקה בין חייהם של מולו וצגאי למציאות בישראל - שהמילה 'פליטים' מסמנת בה אנשים המתהלכים ברחובות לאחר שזהותם וזכויותיהם התאיידו והם מנסים לצמצם את נוכחותם ולא להיראות.
הספר מזמין את הילדים הישראלים להכיר את חייהם של בני גילם במקום שאינו רחוק מכאן. היא מתארת רגעי פחד וסכנה אבל גם את האנושיות, את האומץ ואת האופטימיות שהדרך אל החופש רצופה בהם. היא מבקשת לעורר בקוראיה עניין, לעודד אותם לשאול שאלות, לעזור להם לגלות את מצפונם ולהבין מהו מוסר, ומקווה שיחושו חמלה וכבוד לבני גילם הנאבקים להשיג מה שאחרים זוכים לו כדרך הטבע.

 'הסיפור מוקדש ליורדן ולשאר הפליטות והפליטים שמחפשים ידיים פתוחות ולב נדיב עד ליום שיחזרו בשלום לארצותיהם.' (מתוך הפתיח לספר)  

ספרים מאותו מדף:
איך למדתי גיאוגרפיה
/ אורי שולביץ
המחבוא / לואיק דווילייה
קליידוסקופ / חוה ניסימוב
אוטו, אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע / טומי אונגרר
הנקה ופיט / רן כהן אהרונוב

מולו וצגאי חוצים את הים מתאים לבני שבע עד תשע.
נירה לוין