גוזל השלולית

כתבה: ג'ין ויליס
איירה: גְוֶן מילוורד
מאנגלית: אירית ארב
כנרת בית הוצאה לאור, איגואנה הוצאה לאור 2010
32 עמוד, מנוקד

שתי אחיות קטנות עושות 'משהו רע';
'הלכנו לדוג. לגמרי לבדנו.
ואסור היה לנו.' 

הרעיון היה של עלמה, האחות הגדולה. היא ידעה את מקומה של 'בריכת קסמים' שהיו בה יצורי מים. השתיים ניסו לדוג סלמנדרות, אבל 'דגנו משהו הרבה יותר טוב. גוזל שלולית.' 

כאן מתגנב ספק ללבם של המאזינים הצעירים: גוזל שלולית? מה זה?? בעמוד הבא מופיעים התיאור המילולי והאיור, והם מחזקים את הספק:
'הוא היה בגודל של צפרדע, אבל עגול וכחול.
היו לו עיניים כדוריות וזנב מחודד,
ואני זוכרת שהיו לו אוזניים כמו של עכבר.' 

האיור מציג יצור קטן, שצבעו הכחול מפתיע על רקע שלולית החורף (שהילדות כינו 'בריכת קסמים') וסביבתה. אבק פֵיוֹת מנצנץ המקיף את גוזל השלולית מעניק לכל הסיפור נופך של הרפתקה קסומה, חד-פעמית, ספק מציאות ספק דמיון. 

הילדות מכניסות את היצור הקטן לצנצנת ריבה ולוקחות אותו אִתן, אל מחבוא בצריף שבחצר. גוזל השלולית הופך לחית המחמד שלהן, ובימים הראשונים נראה שהוא נהנה. אבל אז התחיל לאבד מן החיוניות שלו, נעשה חיוור וכנפיו נשמטו.
למרבה המזל, אמא גילתה את סודן של הילדות המודאגות, 'ואמא לא כעסה'. היא נטלה את אחד מתפקידיהם החשובים של הורים, סיפקה לבנותיה מידע חשוב והעבירה אליהן את הלפיד העֶרְכִּי: גוזל השלולית הוא יצור בר, הסבירה, וכדי שיהיה בריא ומאושר צריך להחזיר לו את חירותו ולהשיבו אל הטבע.
'הבנו שאם אנחנו באמת אוהבות
את גוזל השלולית, אנחנו
צריכות לעשות מה שטוב בשבילו.
גם אם זה מכאיב לנו.
זאת אהבה אמיתית.
ולכן שחררנו אותו.' 

הסיפור, כמו שמתברר כבר בשורה הראשונה, הוא סיפורה האישי של האחות הקטנה; סיפור של זיכרון ילדוּת הנפתח בווידוי על 'משהו רע' ומסתיים שנים אחר כך, בסיפור על ילדה אחרת – בתהּ של הדוברת עצמה:
'היא ראתה מאות גוזלי שלולית, מדלגים בין הפעמוניות.
תופסים זבובים.
צפים על הגב.
מוצצים את אצבעות הרגליים.
זה מה שהיא סיפרה לי.
ואני מאמינה לזה.' 

הצגת השלשלת הדורית, המעבירה מחוליה לחוליה את הפליאה שבהתבוננות בטבע ואת הכבוד לחי ולצומח, היא אמצעי ואף חלק מן המטרה: שלושה דורות, על אותה פיסת אדמה שהיא שלהם אבל לא רק שלהם, חולקים אהבה לאותו יער ופליאה נוכח הקסם שבבריאה. 

למאיירת גְוֶן מילוורד חלק חשוב ביצירת אווירת הקסם שבסיפור: היא יצרה בקו דק וענוג את היער אדיר המימדים על צבעיו וגווניו (העצים הפורחים, משטחי הפעמוניות, גזעי העצים, החיים בבריכה), והצליחה להראות איך היצור הפלאי, תום הילדות והמציאות שבה חיים בני אנוש מתקיימים כולם באותו עולם.
ואולי נצליח גם אנחנו - אפילו סביב פרח או פרפר שכמעט איננו מבחינים בהם - לראות את נצנוצו של אבק הפיות. 

גוזל השלולית מתאים לבני ארבע עד שבע.

ספרים מאותו מדף:

אלי פורש כנפיים, מאת נגה אלבלך (ראו בדףדף) 

אצבע הקסם, מאת רואלד דאל (ראו בדףדף)

חולד והגוזל, כתבה מרג'ורי ניומן, אייר פטריק בנסון, ספרית מעריב 2005.
חולד מוצא גוזל שנפל מהקן שלו. על אף אזהרותיהם של אבא ואמא ('קשה מאוד מאוד לטפל בגוזל', ו'הם בדרך כלל מתים'), חולד בונה לגוזל קן בקופסת קרטון, מחפש תולעים ומאכיל אותו בסבלנות. הגוזל מתחזק וגדֵל וחולד מכריז:
'זאת ציפור המחמד שלי!'
אבל אבא מסביר: 'זאת לא ציפור מחמד. זאת ציפור בר. אתה צריך לתת לה לעוף.'
הגוזל נעשה חיוור ועצוב. רק כשסבא מסביר לחולד מהי משמעותו של החופש, חולד מבין.
'הוא פתח את דלת הכלוב ונתן לציפור שלו לעוף, כי הוא אהב אותה.
אחר כך הוא בכה.' 

נירה לוין